לילות לבנים

אף פעם לא שטתי בירקון.

יותר מדי אסונות מכביה, הרוגים, וילדה חמודה בשם סשה שנותרה נכה, הוציאו לי באופן טבעי את החשק להתקרב לשם מעבר להליכות וריצות בפארק.

ובכל זאת, יום שבת, אני והוא על סירת מנוע די איטית, מברכים לשלום את הדגים, והציפורים וגם את העוברים והשבים המחויכים על גדות הנחל. אני מצלמת את הנוף ואת הרגליים שלי שנחות על גבי הסירה בהתרסה. אחר כך גם נהגתי קצת כדי להרגיש את התנועה על המים הדלוחים. ירוק עד במים ומחוצה להם.

בין קפיצה אולימפית של דג אחד לבא אחריו, אנחנו מבחינים כי לידינו מדוושת סירת פדאלים עם כמה חבר'ה רוסים שאינם דוברי עברית. אני עם משקפי שמש ושיער מתנפנף ברוח. הוא עם חולצה פתוחה ומשקפי שמש. נראינו כמו פרסומת לחופש. כשהתקרבנו אליהם, אחד מהפדאליסטים ממלמל לכיוונינו במבטא כבד: "קאריביים, קאריביים!!". ובאמת ככה הרגשנו, כאילו אנחנו בסירת מנוע מפוארת בלב נהר אקזוטי.

לקראת סוף ההפלגה, אם אפשר לכנות את זה כך, פנינו לכיוון נמל תל אביב, שם הבחנו בגשר שמתחתיו שני עמודים. הוא ניסה בכוח לעבור בין העמודים, תוך שהוא מסכן את יושבי הסירה (אהממ... אותי!) ובסוף ויתר. התמרון היה קשה מדי, מסובך והזמן לשוב לבסיס האם התקרב. תודה לאל, ניצלתי ועכשיו אני גם יכולה לספר לכם את הסיפור הזה.

זהירות!!! חפירה

יום לפני הקאריביים, היה לי שוב מפח נפש. דיברנו על חלומות, משאלות, מאווים אבל הכי הכי דיברנו על אגואיזם. על לבד. כלומר, הוא דיבר ואני הקשבתי ועניתי תשובות אמיתיות מהבטן לא מהראש. מסתבר שאצלו אין אפור. הכל שחור או לבן. או שאתה חושב לבד עם עצמך או שאתה חושב יחד עם המשפחה שלך. ומתנהג בהתאם. אין אמצע.

לא פשוט המעבר הזה של להיות זוג. במיוחד אחרי שמתרגלים ללבד. אני ראיתי את זה אצל חברות וחברים שלי שחלקם נשארו בסוף לבד אחרי גיל 30. כי עם עצמך אתה מסתדר הכי טוב. אתה יודע מה אתה רוצה ועושה את זה. אין ויכוחים. אין דיעה נוספת. אין "רעש". רעבים? אוכלים. צמאים? שותים. מבולבלים? מעשנים. חרמנים? יורדים לפאב ומזיינים. רק אתה קיים בעולמך וכולם על הזין שלך.

אבל יש גם מחיר ללבד והוא...הלבד. מדי פעם כולנו זקוקים לו, צריך לנשום אויר, חופש ומי כמוני מכירה את זה וזקוקה ללבד שלי. אבל יש הבדל בין לבד מדי פעם להתבודדות. כי כמה אתה יכול ללטף את עצמך. כמה אתה יכול לאונן את עצמך לדעת. כמה אתה יכול להתהלך בעולם בתחושה של ריק. בלי להרגיש כלום לאף אחד. לא סתם חיפש אדם "עזר כנגדו". הוא אפילו הקריב בשביל זה צלע. מה לא עושים כדי להרוג את השיעמום בגן עדן.

להיות ערירי, מכונה קרת לב שמרוכזת בעצמה כל הזמן ולא מרגישה בסופו של דבר זה זוועה. הייתי שם.

ואני בבעיה. אני בבעיה כי אני אוהבת אותו. ואני יותר בבעיה כי טרחתי לומר לו את זה. לראשונה, זה קרה במהלך ריב ובתגובה הוא טען ש"היפלתי פצצה". אבל זו האמת ואין טעם להסתיר ואני שלמה עם זה.

ביום חמישי הוא אמר שהוא לא יודע להגדיר מה הוא מרגיש. "יש רגשות" הוא הצהיר והוסיף שאני חשובה לו. כששאלתי אם יהיה לו עצוב אם ניפרד הוא אמר ש"מאד". והמשפט האחרון גם גרם לי להישאר. איתו. אבל הוא לא אוהב.

וזה לא משנה לי המילים, אני לא צריכה לשמוע בקול רם "אניאוהבאותך" כדי לדעת שזה שם. אני צריכה לדעת את זה כדי לא להיפגע וכדי לאהוב עד הסוף. וזה מן הסתם לא קורה. למה כל כך קשה לאהוב אותי?

המצב הזה מוזר. התנועות, המבטים, החיבוקים, הנשיקות, המחוות הכל אומר "אהבה". ויש געגועים ויש תשוקה ויש דאגה ויש רגיעה ויש כיף והרבה אושר.

והדמעות שלי זלגו באותו הלילה. אני חשבתי אהבה והוא חשב פרידה.

כי הכי קל לסובב את הסירה חזרה לחוף מבטחים כשלא מצליחים לעבור בין שני עמודים.