לילות לבנים

הימים חולפים כמו סוכר, שנמס בחום. עוד גרגר ועוד גרגר, הופכים לשלולית בוצית קטנה ומתוקה. להוציא לשון וללקק. גופי מהביל ומחשבתי נודדת.

אני הולכת ברחוב כחולמת בהקיץ. החום מכה בי וגורם לטשטוש חושי. עייפות החומר.

לעבודה נאלצתי ללבוש היום בגדים ייצוגיים, פחות או יותר. אבל במרבית הזמן, בלכתי ברחובות תל אביב הלוהטת אימצתי את מראה בת הקיבוץ מקום המדינה - מכנס קצר שחושף זוג רגליים שזופות, גופייה ונעלי אצבע.

מרגישה כמו חתולה על גג פח לוהט. העוברים והשבים מאמתים איתי את התחושה. "בישראל יש את הנשים הכי יפות בעולם", זרקו לי שניים באוטו של טכנאי מזגנים. מציקים. הכל חיצוני בימינו. וה"מחמאות", ממש לא מחמיאות. ולא עוזרות. ולא חשובות. לי.

חפץ. אני מרגישה כמו חפץ.

לפעמים זה נראה שאנשים כבר לא מתבוננים באנשים. במיוחד בנשים - הם רואים תחת-ציצים-כוס, לא בהכרח בסדר הזה וזהו. לפעמים אפילו אם מתלווה לזה פרצוף מכוער של כוניפה עצבנית פריחה שחורדינית והם לא שמים לב בכלל. העיקר שיש חור מתחת לתחתונים. רצוי שהחור ידע לזוז. ולעשות קסמים. ולירות כדורי פינג פונג. ולכווץ כמו דיפטונג. וזהו.

סקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקסקס.

אבל מה עם רגש?

אז בלילות לוגמת יין. מי צריך את המציאות כשיש אפשרות לברוח? למי יש כוח להתמודד עם החיים. זה גם ככה זמני.

מבולבלת. בורחת למחוזות אחרים, לחיים קלילים לעולם שכולו טוב. מחוזות שבהם כל המשאלות מתגשמות. ואולי גם אין משאלות כלל אלא הגשמה מיידית של צרכים ריקים.

זמן שאול. שעון החול של חיי ממשיך לרוץ. אבל בקיץ מביטה אני בשעון השמש. ובלילות אל הירח. לישון.

לפעמים אני מדמיינת שיש בין הכוכבים כוכב אחד שמחכה לי. זה אותו כוכב מבית היוצר של 'פיטר פן' ו'עליסה בארץ הפלאות'. זה מקום שבו הזמן עוצר מלכת. אנשים לא גדלים. (אלא אם כן הם נוגסים בעוגייה שכתוב עליה 'אכול אותי'). לבריות שבכוכב אין קמטי גיל אלא רק קמטי צחוק. ארנבים שמנים ולבנים עם שעונים שממהרים בשעה חולפים לידך במערות חשוכות, חסרות כוח כבידה. מרחפים. והשעון שעל פרק ידי בכלל הולך הפוך.

היום הצצתי לכוכב. מרחוק.

פגשתי במכר ותיק - ארנב גדול. זה ארנב מגודל לרוחב ולגובה, כמעט שני מטרים וחייכני. מבסוט מהחיים. מספר בדיחות. מביא לי לשתות. מתעניין בשלומי. מגרד בזקן האפור. ומצלם.

"אחח...אם רק הייתי צעיר יותר. הייתי מברך על כל יום איתך", הוא אמר. אז אמר. אז מה.

פעם עזרתי לו לבחור בגדים  מתנה לארנבה שלו. הם יוצאים יחד 10 חודשים. הוא בן 40 בקירוב. מה עם מקודש?

"נו, יש כבר הזמנות בדואר?", דחקתי בו כמו רומניה טובה. ואז תפסתי את עצמי וחזרתי בי "עזוב, תשכח מזה". מה נפל עליי לעזאזל. אני הרי שונאת ששואלים אותי, ממש מתעצבנת. והוא דוקא שיתף פעולה ותהה אם עשרה חודשים בעיני זה מספיק זמן כדי למסד איתה את העניינים. לא היה לי נעים להגיד לו שהפקטור פה הוא יותר הגיל שלהם ופחות כמה זמן הם יחד, שהרי עם כל יום ספירת הזרע מידלדלת וגם השחלות שלה מתמעטות...ואם כבר ילדים אז עדיף עם חמש אצבעות בכל יד.

בהמשך הוא עשה את מה שהוא תמיד עושה כשאנו נפגשים באירועים שונים...צילם אותי. והשוויץ במה שיצא לצלמים האחרים. יש לו לדעתי כבר אוסף תמונות בבית.

והנה תם עוד אירוע. עוד גרגר לבן לאוסף. עוד נשימה שהיתה. עוד בופה עם אוכל של כנסים. דוקא טעים. עוד מצלמה. עוד אותיות, מילים, שורות. נסיעה. עבודה.

באמת, באמת  - אני צריכה חופש. יש דיבור על יוון בחודש יולי. תאילנד נדחה לספטמבר.

בינתיים, האם יש למישהו כרטיס לחללית הבאה שטסה לכוכב שלי? או לחילופין קוביית סוכר.

אבל כזו שנמסה בפה לאט לאט.

בוא חייל של שוקולד,

בוא אלי אל המקלט,

שב תנוח אל תירא,

 ותשוב לעפרך

שיר מקסים של 'החלונות הגבוהים' (מילים: חנוך לוין). נזכרתי בו בגלל גלעד שליט. אני ממש מקווה שהוא אכן חי וישוב אלינו בשלום.

כשהייתי קטנה, בבית ספר יסודי, אולי בת 10, ראיתי את הקלטת של נחשון וקסמן בשבי. זה זעזע אותי.

אני חושבת שהייתי הילדה היחידה בכיתה שביום הירצחו הגיע בוכייה, עם שקי דמעות תנין לבית הספר.

כל לילה לפני השינה, התפללתי שהוא ישוב. זו היתה תקופה שעוד האמנתי באלוהים. אין ספק שתחושת החורבן שנפלה עליי ביום הירצחו, גרמה למשבר ואובדן אמונה.

גם היום אני ילדה עצובה.

הטבח מגיש בשר לרב הטבחים

רב הטבחים מגיש בשר לתותחים

 כל האנשים אחים מתחת לפרחים

רועמים התותחים הילדים בוכים