לילות לבנים

הוא היה בדיוק כמו שזכרתי אותו. מדהים.

כל כך הרבה שנים עברו וכאילו הזמן דילג מעליו. רק בי נגע הזמן בשרביט קסומה ומלטפת. פה זרק קמט שם נתן מבט בוגר. נגע.

הוא שכב על המיטה, לידו היו זרוקים בגדים אחרי כביסה שצריך לקפל. הוא נראה כל כך יפה...ליטפתי אותו, קראתי אליו. והוא...שתיקה. כמו השקט שלפני הסערה. בבת אחת כל הזכרונות הציפו אותי. קשה לשכוח, כי במקרה שלו זו תמיד היתה סערה רבתי, כמו אוקיינוס שבלבו משתוללת סופת הוריקן.

האמת שלא מזמן חשבתי עליו. חשבתי ובהיתי באוויר בעיניים מזוגגות.

נזכרתי איך בלילות היינו ערים עד הבוקר, רק שנינו וגם אז..משום מה לא נמאס.

בחופשים השעון שלנו התהפך ביחד. כל החברות שלי קינאו בי בגללו. כולם בכיתה ריכלו עלינו. הם רצו גם, אחד כזה שיהיה רק שלהן. אבל הוא היה שלי. ועוד עלה לארץ מארצות הברית!

כן. אתמול אצל ההורים ראיתי את הסופר נינטנדו שלי. אהבת חיי. הוא שמור עדיין בקופסא המקורית. עכשיו נותר לי רק לחפש את המשחקים שלי ולהביא הביתה.

מריו שלי, המאהב האיטלקי המושלם, הנה אני באה. אה, ותביא גם את לואיג'י כי במקרה הזה, עדיף מנז'.

חור בשן ועט ביד

איור של דוקטור שן

"אחחח!!" מבט עצוב

"האואוואאההה". מבט עצוב.

"זה כאב".

ככה התחיל הדיאלוג שלי עם הרופא שיניים עת הוא חיטט לי בחור בשן שנגרם לי ולא מחיידקים.

בהתחלה עוד הייתי אופטימית. הוא צילם, התבונן בשיקוף הפה שלי ואמר "פרנסה לא תבוא לי ממך".

"פשיוווו..." אנחת רווחה.

אבל אז הסברתי לו שחלק קטן מהשן נשבר לי בבפינוכו של הפה. "כדאי שנסתום את זה שלא יתפתח לחור וכדי שהלשון שלך לא תברח לשם כל הזמן", הוא אמר. "אירנה, תכיני לי מזרק עם בלה בלה בלה C.C".

"רגע, אולי לא צריך הרדמה אם זה לא חור", שאלתי והרמתי שתי עיניים גדולות פעורות לרווחה שלחלולית קטנה מאיימת לצוץ בהן.

"לא!" פסק הוד רוממותו ד"ר שן. "סתם יכאב לך וחבל. אירנה תביאי מזרק קטן".

היבטתי אל המנורה הבוהקת שמעליי. אמרו לי פעם שאם מסתכלים אליה, מבט רצוף, אז ממש, ממש נרגעים. זה מה זה לא עבד. הרגשתי את הדקירה, ואז את הנוזל זורם לי בחניכיים, ואז את המחט ננעצת יותר עמוק טיפה שמאלה ושוב את החומר זורם.

נמלים..נמלים. מאבדת תחושה בצד שמאל. מנסה לחייך ונראית מטומטמת. מנסה שוב ונראית אומללה.

הנה זה בא.

גגגגגררררררררררררררררר  עשה המקדח. ועוד קצת גגגגגרררררררררררררררררר.

והנה המכשיר הלא ברור שרק עושה רוח "טסס", קטן.

הוא לוקח מעט מהחומר לסתימות לבנות. פשוט נגמרו לו השחורות. והפה כואב. "אי. איה" אני רוצה לצעוק אבל הוא רודה בי "פה יותר גדול. תפתחי פה הכי גדול שלך. זה תכף נגמר". לא כואב בתוך הפה, אבל לפתוח את הפה זה כבר בלתי נסבל. אני ממש מתאמצת וזה קשה. כשהוא שולח ידו אל החומר הלבן אני סוגרת והוא שוב אומר "שלא תסגרי בשום אופן. לפתוח מהר". שיט. הלך המחטף למנוחה קלה.

הוא לוקח מכשיר דמוי אקדח שגם מוציא אור ועושה איתו את מה שעושים עם מכשיר מוזר כשזה בתוך הפה ועל הסתימה. 4 פעמים שהוא עשה את זה תוך והמכשיר השמיע מין "תק". הפסקה. "תיק". הפסקה. "תק". הפסקה. "תיק". ככה משהו כמו 15 שניות.

ככה המשכנו עוד כמה פעמים. הוא שייף בינתיים את הסתימה כדי שלא תבלוט. והוריי - אין חור.

חזרתי הביתה שמחה וטובת לב עם שיתוק בחצי פה. והבעיה - הוא לא עבר. והנה נוקפות השעות, אני מחממת לי מיני מלאווח ומיני פיצה ולועסת מוזר כי רדום. הוא נתן לי חומר בכמות שמספיקה לסוסים!!

רק בלילה הנמלים חזרו והרגשתי שקיבלתי חזרה את הפה, החיוך הסימטרי והיכולת ללעוס. רק חבל שהיום בבוקר קמתי ועדיין כואב לי ואפילו נפוח. לא איפה שהיה פעם החור, אלא איפה שהוא הזריק.

ובפינת הפאדיחה השבועית של נורמה:

עת צילמתי את דיוקנו של דוקטור שן, הפלאפון השמיע רעש של מצלמה (רעש ממש חזק אבל). אז הוא יצא החוצה דקה אחר כך ושאל אם צילמתי לו את תעודות ההסכמה. הסברתי לו שצילמתי את הציור והוא אמר 'אה' וחזר פנימה לפציינט הבא. מביך.

מה לא עושים בשביל הבלוג. מזל שאני אצלו פעם בכמה שנים..