לילות לבנים

בזמן האחרון אני חיה את חיי כחופש מתמשך. אין לי כוח לקום בבוקר לעבודה. למעשה במרבית המקרים אני מתעוררת בצהרים. כמו טינאייג'רית בחופש הגדול.

לפעמים אני מרגישה כמו עלה נידף ברוח. כלומר, אני עושה דברים, יוזמת, משקיעה מתכננת אבל מרגישה שחיי נעים קדימה בלי שליטה. פוגשת אנשים, חברים פרצופים. מתאמנת במכון כושר. אוכלת שותה. עובדת. ישנה. עוד יום ועוד יום. אבל איפה אני? מי אני בכלל?

אני יודעת שקצת מוקדם בצהרים לשאלות ותהיות נוסח "קיומינו לאן", אבל אני באמת לא רואה כרגע מה המטרה שלי בחיי. והאמת? אין לי כוח לחפור ולנסות להבין מה המטרה שלי. אני מרגישה שכל עוד אני שמחה בחלקי וטוב לי אני צריכה להמשיך עם הזרם, עם המטריקס הזה של החיים.

אני מאמינה שגם אם אזהה מטרה, בשלב הזה, לא יהיה לי כוח להושיט יד לכיוונה. ויתרתי.

לפעמים אני מרגישה כמו כדור קטן של עצבים. יש הרבה דברים שמפריעים לי ואני שותקת. אולי מפחד לאבד דברים, אנשים. אולי מהצורך הזה של לרצות את כולם, חברים, משפחה, חבר. לא ברור למה, אבל יש טריגר, זה זז לי בבטן באי נוחות, עולה למוח, אני חושבת על זה ומחליטה לנעול בפנים. כספת קטנה של כעסים לא ממומשים. לפעמים כשאני עושה ספורט חלק מזה יוצא החוצה. לפעמים בחלומות ובתת מודע. אבל המציאות קשה מדי להתמודדות בשבילי.

אני רוצה לצעוק להגיד "זה מציק לי. די", אבל זה לא תמיד יוצא. לפעמים כן. רק לפעמים. והכי מעצבן כשזה יוצא החוצה, והעולם כמנהגו נוהג כאילו הזעקה האיומה שלי היתה בסך הכל ציוץ.

אין לי כוח למלחמות. של החיים.

לפני כמה ימים ראיתי את הסרט רוקי 6. סרט לכוסיות בחיי, עם קרב אגרוף אחד מסכן וכל השאר דרמה ובכי על אישתו שמתה "אדריאן" (יש לקרוא בקול מתבכיין) ופלאשבקים מטורפים. אבל היה שם קטע קיטשי להחריד שתכל'ס נכון - הוא הטיף מוסר לבן המעצבן שלו ואמר משהו בסגנון "בני, החיים זה לא גן של שושנים. הם יחטיפו לך מכות כואבות ויפילו אותך הרבה. החוכמה זה לדעת לחטוף, לספוג את המכה, לקום ולהמשיך הלאה". אבל בעולם שהוא לא הוליווד, בחיים שלי, נמאס מהמכות של החיים. כלומר, כיף לי להילחם עם אנשים אמיתיים :-)  אבל המכות האלה, במיוחד הנפשיות, ההישרדות זה כל כך נמאס.

למה אי אפשר לקום בבוקר ולדעת שמה שאני רוצה יקרה. ולא, אין הכוונה לשאיפות בומבסטיות, אני לא מבקשת לזכות בטוטו-לוטו. דברים קטנים שעד כה נראו לי טריוויאלים. מסתבר שאינם טריוויאלים כלל וכלל. דברים שקשה לי להעלות על הכתב מראש שהם נתפסים בעיני כמובנים מאליהם.

לא יודעת מה אני מחפשת. עומדת לי על קצה הלשון המילה "ביטחון". אבל אולי זו פאטה מורגנה. ביטחון עצמי? כלכלי? זוגי?

לא בטוח. אבל יש משהו, יש חוסר כלשהו שמשגע אותי וגורם לאי שקט פנימי.

וכמו שללי כתבה היום לגבי כמה שנמאס מהגוף וזה. כנראה שבשורה התחתונה, נמאס לי ממני.

פעם סיפרתי שאכילת בשר בלילה או לחילופין אנטיביוטיקה גורמים לי לחלומות רעים. תוסיפו לזה ג'וינט קטן ותקבלו חלומות הזויים.

אני מניחה שהמוזה לחלום הבא היא סתימה בכיור לאחר שטיפת כלים מאסיבית, שאריות מארוחת פסטה בולונז בשתים עזרה בלילה.

חלום ראשון:

היה שם כלא, כמו בסידרה 'אוז'. עמדה שם אחת הדמויות, זו שרצחה את התינוקת שלה בנהר ונידונה למוות. היא התהלכה בתאה במעגלים על אדמת אספלט, כמו גרגירי כביש לא סלולים. לידה עמדה ילדה, בערך בת 6 מפוחדת. גם היא היתה אסירה וערומה. היא חיכתה להזדמנות הראשונה שהיתה לה והחלה צועקת 'רצח'!! 'רצח'!! היא בכתה. כשהוציאו אותה היא סיפרה שהאישה רצחה את אחת האסירות שהיו שם. הסוהרת חיפשה ראיות וגילתה שהגופה בותרה והחתיכות שלה מפוזרות בתוך הצנרת. מרקיבות ומסריחות כבר חודשים מבלי שאיש הבחין בכך.

התעוררתי. חיבוק וחזרה לישון. המוזה לחלום הבא היא ככל הנראה מעברי דירות קניית דירות בארץ ובחו"ל של ההורים שלי. אבא רוצה למכור דירה אחת בחולון, לקנות 3 בתאילנד ולהשכיר אותן. אולי אחת מהן תהיה עם בריכה.

חלום שני:

אני גרה בדירה עם מישהו. יש לו חזות ומבטא רוסי. בהמשך החזות שלו משתנה לגבר אחר, נמוך, שמן ושעיר, אבל בשלב זה של החלום הוא עוד גבר אסטתי. יש לו דיל מיוחד על הדירה - הוא מתגורר בתוך בית חולים בסוג של שכירות משונה. מדי יום הוא צריך ללכת לרופא להוציא אישור מחלה ואז הוא מקבל את המפתח לדירה מחדש. פתאום דבר רע מתרחש - המישפחה שלי מחליטה לעבור לגור בצמידות אליי. אבאמאחות. שכנים. התחושה היא של חנק "מה אתם עושים פה?" אני חושבת לעצמי. אני מתפדחת מהבחור שאני גרה אצלו שלא מבין מה כל המשפחה שלי נתקעת עכשיו באמצע החיים. אחר כך הוא משנה צורה לגבר המכוער והולך לחפש את הרופא כדי לקבל אישור מחדש לדירה.

משעמם לי. אני מדוכדכת. אולי אחזור לישון.