לילות לבנים

האמת היא שכבר תכננתי בראש את הכל. וזה חייב לבוא מהראש, כי הבטן תמיד תלחש אהבה. 

זה לא הריב הראשון וכנראה שגם לא האחרון. ואני אוהבת הרמוניה (אבל אני גם הורמונלית וזה לפעמים, מה לעשות, סותר).

זה אף פעם לא קל להיפרד, לא אחרי שנים של זוגיות וגם לא אחרי ארבעה חודשים יחד. הדבר קשה עוד יותר כשיש רגשות. והכי קשה זה לחשוב על כל הכיף, החיבוקים, הצחוקים והמבטים שהולכים לזרוק לפח בגלל רגעי הכעס והעלבון.

ואז אתמול בצהרים הוא הגיע אליי הביתה בהפתעה והחל במסע חנופה שהרס לי את התוכניות על חופש ועל לישון כפיות עם החתולה שלי. "אף אחד לא נפרד מאף אחד", הוא אמר. ואני הרגשתי שבא לי להעיף לו סטירה מצלצלת. אבל התאפקתי.

אחר כך לפני שהלך לעבודה היה מייק אפ סקס. אני חלשה, אני מודה. זה היה ליד הדלת שהיתה כמעט פתוחה, עם המפתח בפנים כי רציתי שיילך כבר, שיעוף לי מהעיניים. כלומר, רציתי ולא רציתי. זה מצחיק, לפעמים אתה רוצה ולא רוצה. כמו שרציתי שילך גם הצטערתי על כך. אמביוולנטיות.

בהתחלה התנגדתי לסקס, כי ידעתי שזה יהפוך אותי לחתלתולה מתפנקת במקום נמרה תוקפת. אחר כך כבר הפסקתי להתנגד כשהוא לקח אותי מאחורה ואני נשענתי על הקיר. היה סקס מלוכלך, קצר וטוב. קצת אחרי שגמרנו אמרתי לו "אני שונאת אותך". הוא שתק. אבל אומרים שגם שינאה זה פן של אהבה.

אז הוא הלך. אבל אם חשבתי שבכך יעבור הזעם שלי, טעיתי. להיפך, הוא לאט לאט התחיל להפוך לזילזול. בו. ככה אני שמרגישה נבגדת או שמזלזלים בי. מפתחת תיעוב. אז מאוחר יותר, הפרצוף התחת שלי המשיך בארוחת הערב במסעדה. לא הצלחתי להסתיר את הפגיעה והאמת גם לא התחשק לי להתנחמד. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הרגשתי חרא, כי זה לא כיף להיות בעמדת הפגוע, הנעלב. אני שונאת פשוט שונאת את המילה "סליחה" או "מצטער". הרי הוא לא באמת מכה על חטא, שכן זה בדיוק מה שהוא אמר שיעשה בזמן שחטא.

בכלל לא רציתי מלכתחילה ללכת לארוחת הערב הזאתי - שעה קודם לכן נרדמתי ולא היה לי כוח לקום מהמיטה. שלא נדבר על תיאבון. אבל ידעתי שאני חייבת לאכול וגם לבדוק איך אני מגיבה אליו ולנוכחות שלו. לבדוק אם יש דרך חזרה למה שהיה או הלאה.

לקראת לילה כבר עייפתי מהמלחמה. מלחמת המינים.

לפנות בוקר הוא כבר אמר לי שאני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים.

יש מצב שזה האנדרסטייטמנט של המאה.

דרגות חופשיות

בכל מערכת שמעורבים בה בני אדם יהיו חיכוכים. מן הסתם בטח שבזוגיות. כל אחד מביא את שק החבטות האישי שלו, אמונות, משאלות, רצונות וזה לא בהכרח תואם את הצד השני. ובל נשכח את החלק הכי כיף - הכאבים, החומות והשריטות. בשביל זה חשוב לעשות תיאום ציפיות. הבעיה שאצלינו הציפיות משתנות כל דקה. ולכן אין תיאום. אי אפשר לתאם שינוי מתמיד, לא?.

בכל אופן, כשלמדתי סטטיסטיקה באוניברסיטה לימדו אותנו מושג שנקרא 'דרגות חופש'. אני הבנתי בימים האחרונים שכנראה שדרגות החופש שלי ושלו לא מסונכרנות. אחד המדדים ייאלץ להתאפס.