לילות לבנים

הפחד הכי גדול שלי הוא פחד מהמוות 'תנאטפוביה'. מסתבר שפוביה (בעת) מוגדרת כ"פחד כרוני, בלתי הגיוני וחולני מחפץ, אורגניזם, מקום או סיטואציה מסוימת". אז כן, יש לי פחד חולני ממה יקרה לי כשאמות.

היו לילות לבנים כמו סיד, בהם לא הייתי נרדמת מהמחשבה על המוות שלי. לא עוזרת לכך העובדה שאני לא מאמינה באלוהים ובחיים שאחרי המוות כך שגן עדן לא בא בחשבון. מבחינתי יש שם ואקום. חור שחור. קצת כמו שינה ללא חלומות, תמיד מעט מפתיע להתעורר ממנה.

הפסיכולוגית שלי טענה בזמנו שחרדת המוות שלי נובעת מרגשות אשם. זו לא חרדה שמפריעה במיוחד לתפקוד היומיומי שלי. היא פשוט גררה נדודי שינה, פחד ודיכאון. אני יכולה לחשוב על שתי סיבות יותר הגיוניות ממה שהיא הציעה. הראשונה - בן דוד שלי הגדול, היחיד שנולד לפניי משני צידי המשפחה, נפטר מסרטן כשהיה בכיתה א'. אני הייתי אז בגן.

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה בבית חולים. הוא היה מאד מצוברח, כאב לו. אני בטעות דרכתי לו על האינפוזיה והיא מעט השתחררה. הוא התחיל לצרוח ולבכות עד שהאחות הגיעה לסדר את זה. מיד אחר כך הוא נלקח לחדר אחר, הרגשתי רע והלכנו הביתה.

כמה ימים אחר כך אבא בא לאסוף אותי מהגן. הוא אמר לי בקול חנוק שניר נפטר. אני בכיתי. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי במוות. מיד התחילו מחשבות ושאלות פילוסופיות - מה יהיה איתנו אחרי המוות? יש שם משהו בכלל? שאלתי את ההורים כל הזמן שאלות כאלה. קצת הזוי לילדיה שאמורה לקפץ על נדנדות ומגלשות. אין ספק שזה יצר אצלי דיכאון. וזה לא קיבל עיבוד טוב כי הייתי בטוחה שאני קשורה למוות שלו, בכך שדרכתי לו על האינפוזיה.

המקרה השני שהשפיע עליי ושלאחריו החלו חרדות הוא ניסיון ההתאבדות של אחותי הקטנה. אין דבר יותר כואב מזה. היא אמנם ניצלה אבל הטראומה ישנה. כמו גם המכתב שכתבה כפרידה ממני, האחות שהיתה לה כמו אמא חקוק אצלי בראש. "הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות" רשמה הילדה. ולי היו הרבה כוונות טובות, אבל נותרתי עם הגיהנום.

אז כן. קרה שלא נרדמתי. והדופק הואץ. ונחרדתי מהמחשבה שיום אחד אמות. ואני עדיין נחרדת מכך. לחשוב על גופי מרקיב, על התולעים אוכלות אותי על העונות עוברות ואני תקועה במקום אחד בבית העלמין המסריח, עושה לי רע.

אבל לאט לאט אני משלימה עם זה, עם תסמונת הפיטר פן שלי. הלוואי והייתי בארץ לעולם לא.

ובדקתי בויקיפדיה. כמות החרדות שקיימת היא אינסופית וביזארית. כך למשל, אני מניחה שנשים רבות סובלות מאנופטפוביה הפחד להישאר רווק/ה. כל עוד הן לא סובלות מגנופוביה פחד מיחסי מין, אז הסיכוי שישארו כאלה פוחת. ויש גם אבלוטופוביה חרדה מרחצה או שטיפה ואורופוביה שזהו פחד מזהב. מי שמפחד מנשים יפות סובל מונוסטרפוביה. מרבית הגברים התל אביבים המקולקלים עושה רושם סובלים ממה שנראה לי כמו הפחד הכי נורא שיש פילופוביה - פחד מאהבה, התאהבות או להיות מאוהב.

כן. אין ספק. בבארים התלאביבים נמצאים הרבה אנופטפוביות ופילופוביות. ומי שחושב אחרת ולא סובל מאלודוקפוביה (פחד מדעות אחרות לשלך) שיקום.