לילות לבנים

באופן כללי אני בחורה חולמנית. אני הולכת או ליתר דיוק מרחפת לי על ענן רוב הזמן. מביטה ישר במבט מזוגג ותמים בעיניים. חושבת על הכל ועל כלום. די עיוורת למתרחש סביבי. כן אני יודעת, זו תכונה קצת בעייתית אבל אני מוצאת בזה גם משהו חינני. הפעמים היחידות שבהן אני מפוקסת זה בכל מה שקשור לעבודה. או אז אני עוטה את המסיכה השנייה שלי, חושיי מתחדדים ואני כמו פנתרה בשדה הקרב, מבט חד, גוף דרוך ועט ביד.

לאחרונה התחלתי להביט יותר סביב. זה אחרי שהעירו לי שאני מושכת מבטים. ואם כבר מושכת אז אני רוצה ליהנות מזה..להעלות קצת את האגו ואת הביטחון העצמי שלי שכמו כולם יש לו יום אסל יום בסל. ואז הבחנתי בתופעה מעניינת, כן אנשים בוחנים אותך כל הזמן כשאת נכנסת לטריטוריה שלהם - בית קפה, הולכת מולם ברחוב, בעבודה, בפאב, בדוכן מיץ תפוזים ו..זה נחמד. יש מבטים תמימים שסוקרים מתוך סקרנות, ויש מבטים חרמנים שמפשיטים אותך ויש גם מבטים אומללים, קשים או רכים. אבל יש משהו אחר שהבחנתי בו גם כן ואני אכנה את זה העיניים הרעות. וזה גם קורה המון ופתאום לפני כמה שבועות הבנתי - כשאני נתקלת בעיניים רעות של אדם זר זה תמיד מגיע מנשים.

אני לא מבינה מדוע נשים מאוימות מנשים אחרות. כשאני רואה בחורה כוסית ויפה, אני לפעמים מקנאה אם יש בה משהו שעושה לי את זה אבל אני תמיד מפרגנת. לעולם לא תראו עין רעה מצידי על בחורה שאני לא מכירה, אלא אם כן היא עושה לי משהו בזדון. אבל הפוך זה כן קורה והרבה. ולא אני לא קלאודיה שיפר למרות שאני בהחלט נראית ממש ממש טוב ציצים עומדים, ישבן חצוף, שיזוף, פנים יפות, גומות חן, 54 קילו, חיוך לבן, עיניים קורנות (ותסלחו לי על הצניעות אהממ..אהממ, שיעול קל).

למשל אתמול, אני הולכת לתומי ברחוב עם הממתק ומולי עובר זוג חביב - בחורה ממוצעת למראה עם החבר הממוצע שלה. לא משהו לכתוב עליו הביתה ובטח לא בבלוג. החבר מסתכל לכיווני וכך גם הבחורה. אולם בעוד המבט שלו ניטרלי בעיני הרי שהיא מלכסנת עיניים ומסתכלת לי עמוק בתוך הלבן במבט של "תסובבי ת'פרצוף שלך יא מעצבנת אחת". ברישעות. מבט של "חכי חכי מה הייתי עושה לך אם היה לי סכין קצבים ביד". אמאלה. ויש עוד כאלה זו רק דוגמה אחת. נשים פשוט שונאות נשים. נקודה.

כן. אני לא מסתדרת לרוב עם נשים, למעט כמה חברות טובות שלי. תמיד הסתדרתי יותר טוב עם בנים - שיחקתי בסופר נינטנדו, רכבתי על רולרבליידס, השתתפתי במעשי קונדס והתחצפתי למורות עד שנרגעתי בכיתה ז' בערך. עם הבנות הייתי עושה מסיבות פיג'מות ומשחקי מים עם הצינור בחצר להנאת השכנים הפדופילים. אבל עדיין, למרות שאני רוצה להתחבב - הן לא אוהבות אותי. כנראה מקנאות. זה קרה לי בצבא עם אחת מעצבנת בשם אנה שנראתה כמו רוסייה עם עודף טסטוסטרון שעשתה לי את המוות והנהיגה מרד נגדי. הסיבה היתה שלא הסכמתי להישאר בבית הדפוס הממוקם בתחנה המרכזית הישנה כל הלילה עד לפנות בוקר לבד ללא מלווה.

בקינאה פגשתי גם בתיכון עם שתי חברות שהיו מאד קרובות אליי שעשו לי את המוות ובסוף גם תקעו לי סכין בגב. על הדרך, גיליתי שנה אחרי סיום י"ב, שאחת מהן ניסתה במכוון להתחיל עם חבר שלי דאז שכונה כאן בעבר ג'ים מוריסון. אחרי שנפרדנו גם היה בינהם משהו.

וגם עכשיו בעבודה אני נתקלת בבנות קנאיות שכנראה חשות את עצמן בתקופת התיכון עם רכילויות מאחורי גבי, ניסיונות לסכסוך וכו. פשוט מזעזע.

אבל, הכי איכזב אותי שגם פה בישרא יש קינאה מצד נשים. פה במקום הבטוח שלי, שאני חושפת בו את הקרביים, את הלב ואת הראש זה כנראה גם קיים. ומסיבות מובנות ודאי תבינו מדוע איני יכולה להרחיב. בכל מקרה אני מעדיפה לא לשמור טינה, כי אני מחבבת את הבחורה למרות מה שהיא עשתה (שכלל למשל, מספר מקרים אאוטינג במכוון שעשו לי בשיחות עם אנשים אחרים, שאני לעולם לא הייתי עושה מבלי ידיעתו של מישהו או האשמת אנשים בדברים שקשורים אליי). אני לא יודעת אם זה מקינאה. או משיעמום. בכל מקרה אני שולחת אהבה בתקווה שהיא גם תחזור אליי.

בנימה קצת יותר אופטימית, פינת הפאדיחה השבועית של נורמה (לשם שינוי הפאדיחה עליי ולא בגללי):

אני על סיפון של אונייה היוצאת מקוס בדרך לטיול שלושת האיים המפורסם. קבוצה של חמישה נערים מישראל התמקמה לה בפינת השיזוף שעד אותו הרגע היתה שייכת למשפחה הולנדית חביבה. אני בבגד ים, לשם שינוי גם עם החלק העליון, עולה לעמדת השיזוף ליד אחד המתבגרים. ואז זה שצמוד אליי אומר "שיואו אחי! ראית איך הכוסית הפצצה הזאת התיישבה לידי?". חברו מסתכל, נזכר שהסברתי להם כמה שעות קודם לכן, שהכסף שמבקשים מהם באנגלית זה מיסי נמל ואמר לו "יא מפגר היא ישראלית, היא מבינה אותך", ואז הוסיף "ויש לה חבר. אם הייתי חבר שלה הייתי מפוצץ אותך עכשיו במכות!". בדיוק באותו הרגע, ממתק הגיח חזרה מהשירותים. הסברתי לו שיש פה מישהו שחושב שמגיע לחבר שלו מכות. הוא לא ממש הבין מה רציתי ממנו אבל הנער החרמן נלחץ ממה שאמרתי ואמר לי בטון קצת מתלהם "תירגעי, תירגעי, אין לך מה לדאוג, בסדר?". אז עניתי לו שאני מאד רגועה דווקא.

ואכן נרגעתי ועכשיו יש לי עוד סיפור מצחיק מהאי היווני לספר לכם.

אדיוס.