קראתי פוסט של חייל שגרם לי להיזכר באירוע משעשע מהצבא.
אני נורמה, חיילת ג'ובניקית מהשורה, מבלה את ימי כמו גם לילותי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. הבניין שלנו מצחין, מרקיב, מט ליפול ובקרוב מעבירים את היחידה משם. אבל כולנו מבסוטים כי מרוב חוסר עבודה, יש לנו זמן פנוי כל צהרים. אז בהתחלה אני ושותפי לעבודה ביחידה, אילן, היינו מסתובבים כמו עכברי הקניון בתחנה המרכזית החדשה. אוכלים תירס חם מדוכן תועה בצהריים ולפעמים קונים כיכר לחם עם לבן, עולים לגג של הבניין שלנו ומשקיפים על תל אביב מגבוה גבוה. חשנו את עצמנו פועלי בניין והיתה לנו שימחה בלב שיכלה למלא בניין.
יום אחד זה הכה בנו. הפסקת צהרים היא זמן מצוין להשלמת שעות שינה או במילים אחרות - סיאסטה! אילן נזכר שביחידה הסמוכה בבניין לידינו, יש חדר ריק. שאלנו את רשותם של החיילים שם אם זה בסדר כשהמפקד שלהם איננו לשרוץ בחלל הריק והם הסכימו. וכך, פרסנו עיתונים על הריצפה וכמו שני הומלסים, הלכנו לנמנם בצהרים. אחרי יומיים הבנתי שיש בעיה קלה - אור השמש. מה עושים? מביאים כיסוי עיניים יוקרתי ממחלקת עסקים של חברת תעופה מוכרת. ובאמת, מדי יום, כמו פריס הילטון שמתי כיסוי עיניים שהחשיך לי את צהרי היום ודמיינתי שבמקום מוסף כלכלה יש מתחתיי מיטת אמפריון קפיצית ומלטפת.
יום אחד - הפתעה. אחד המפקדים ביחידה שלי, אזרח עובד צה"ל שנודע בכינוי 'גמדוני הרשע' (גם היתה לו גיבנת קלה) נכנס לחדר, לאחר שחיפש אותנו שעה. מיד כשנכנס זינקנו, אילן ואני. לא ראיתי בהתחלה כלום, להזכירכם חבשתי כיסוי עיניים יוקרתי. הוא הביט בי וצחק. זה כל כך שיעשע אותו שהוא לא השתנקר לבוס שלי, שהיה אדם רע ואכזר ויכל להעיף אותי מהיחידה על זה.
מאז, הכי קל לי להירדם כשיש שמש במרכז השמיים. רצוי על חוף ים אבל לא חובה, גם מיטה ממוזגת זה טוב.
ולחיילים מבינכם - אל תפחדו לישון צהרים. ובכלל לעשות מה בראש שלכם.
בברכת אלוהא,
ויום אהבה שמח
נורמה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין