לילות לבנים

יש ימים כמו היום שבהם בא לי להיות 'דני דין', רואה ולא נראית. שקופה כמו מדוזה בלב ים.

ולא, זה לא רק בשביל להקשיב לכל הריכולים שמסביב - מה הבוסית שלי חושבת עליי, מי מהחברים שלי בעצם שונא אותי, אם ההורים שלי גאים בי.

פשוט בא לי להיעלם במובן של לשקוע בחול טובעני. להיות בחושך. שלא ידברו אליי ולא לדבר אל אחרים. יש ימים כאלה שפשוט נמאס. אני חושבת שאולי אם לא הייתי כל כך רגישה, הכל היה הרבה יותר פשוט.

היום היתה ארוחת בוקר לעובדים במחלקה שלי ב'קופי בר' בתל אביב. פרידה מכמה אנשים יקרים שעוזבים אותנו. וכולם מחייכים, ומלטפים, ועוגבים, ומתחנפים, ומלקקים, ומדברים, ושנונים, ומצחיקים. ואני מנסה לשחק את המשחק. היו שם גם חברים שלי שנהנתי להחליף איתם כמה מילים. אבל בגדול רציתי לאכול את המקושקשת עם הבייקון שלי, לכרסם קצת מהעוגת גזר ולעוף משם. לא היה לי כוח לאובר נחמדות ולצביעות המתבקשת באירועים כאלה.

משהסתיימה הבליסה והמינגלינג החל, ניגש אליי מישהו, שתופס מעצמו דון ז'ואן ואמר לי "וואו נורמה. את כל כך שזופה", תוך כדי שהוא פתאום מחבק אותי ומלטף לי את הראש מול ידידי פריזמה. מהר מאד השתחררתי מחיבוק הלא צפוי הזה תוך כדי שפריזמה מסנן לו  "תפסיק למזמז את נורמה מול העיניים שלי". ההערה הזו צצה בדיוק בזמן כי התכוונתי להעיף להוא, שדוקא בדרך כלל בחור נחמד וג'נטלמן מושלם, סטירה. "יש לך עדיין חבר?" הוא הספיק לנסות לברר וגם אמר "פריזמה, לא ידעתי שאתם יחד". ואני לא עניתי לו, עשיתי כאילו לא שמעתי ופשוט הלכתי משם. 

חבל שממתק היה רחוק משם, דוקא התחשק לי שמישהו יגן עליי ויחבק אותי. ואולי יביא להוא בוקס קטן.

יש כזה שיר של חמי רודנר ואיגי וקסמן בתקופת טרום הגירושין שלהם "רק בשביל לקבל חיבוק". זה בדיוק מה שאני רוצה גם עכשיו.

אז למשל, אם הייתי שקופה בארוחת הבוקר היום, הייתי יכולה להתעלם מההערות הסבתא הפולנייה של הבוס הפורש שלי בראותו את האימהות עם התינוקות שהגיעו לביקור "נו נורמה, מתי אצלך?". במראה שקוף, הייתי יכולה לטעום מהחביתות של כולם ולא לחכות כל כך הרבה זמן למקושקשת שלי. הייתי יכולה לדחוף עמוק קשיות באוזניים של איזה מישהי שאני שונאת במיוחד, כי היא ניסתה לגנוב לי את התפקיד בעבודה (לא עזר לה, היא עוברת מחלקה, כך גיליתי היום). והכי חשוב, הדון ז'ואן דלה שמעטה היה מרחיק את טלפיו ממני. לפעמים אני חושבת שאנשים רואים בי צעצוע או סוג של סוכריה. אחרת מאיפה החוצפה? 

אז עכשיו הכל נגמר, אני כבר בבית אחרי ארוחת הפרידה. עוד מעט אני אהיה באירוע בו אזכה לראות בפעם הראשונה בחיי את האוליגרך המפורסם גידאמק. חברתי א' אמרה לי ללבוש מחשוף. אני אומרת שימשיך לחלום, עדיף ברוסית ורצוי על כלי נשק. כשאחזור בערב יש מצב להכנת טארפלס שוקולד. הכל כבר מוכן - שמנת, שוקולד מריר ואבקת קקאו. אני רוצה לסיים את היום הזה עם טעם מתוק בפה.

אתמול אמא שלי שלחה לי הודעה "מזמן לא אמרת לי שאת אוהבת אותי". אז היום אמרתי לה. בהודעת אס.אם.אס שזו לשונה: "אמא אני אוהבת אותך. את מדהימה". בתגובה ענתה לי הפקאצה "את הכי מהממת...איטלקיה שלי". (היא משום מה החליטה שאני נראית כמו כוכבת קולנוע איטלקיה. לדעתי היא ראתה יותר מדי סרטי פורנו בחייה וזה שיבש לה את המוח).

בכל מקרה, זה מחמם את הלב. במיוחד לאור השנים שלא הסתדרנו ביננו ואולי קצת שנאתי אותה.

אולי זה בגלל שהתבגרתי. אולי זה בגלל שהיא נזכרה להיות אמא.