לילות לבנים

עיניים נפוחות ולא מגנים של שימי תבורי. מדמעות. ככה עבר עליי הסוף שבוע.

אבל עזבו, אין לי אפילו כוח לתאר מה היה שם, כי הדיבור הזה על ריבים וכאבים ואגואיזם כבר נמאס עליי. אני רק אגיד שזה היה בגדר לחטט עמוק בפצע שלא החלים ולדחוף לי את זה לפרצוף. אם יש קו אדום, אין ספק שזו הנקודה. אני לא מוכנה להרגיש מושפלת בשביל אף אחד ולא מוכנה לעשות דברים שפוגעים בי וגורמים לי להרגיש לא בנוח. אני יודעת שלעולם לא הייתי עושה את זה למי שיקר לי.

ביום שבת הייתי בקיסריה בעתיקות של נמל המלך הורדוס. ממתק קיבל אוטו מהעבודה וזה הזמן להתחיל לטייל, לצאת קצת מתל אביב כדי לנשום.

אין ספק, שזה אחד המקומות היותר יפים שהייתי בהם - העתיקות או ליתר דיוק ההריסות של קיסריה הישנה. במיוחד נהנתי מזירת התיאטרון, היכן שגלדיאטורים היו קופחים את נשמתם אל מול חיות טרף למטרת שעשוע ההמונים, וגם עמדתי נפעמת אל מול בריכה טבעית שנוצרה מסלעים בתוך הים, שפעם היתה בריכה בתוך הארמון. איזה כיף לדמיין איך הם חיו אז בימים ההם...

מי שודאי היתה נהנית שם זו זרובבלה. כמוה, גם אני למדתי פעם תולדות האומנות ורכשתי ידע מיותר ולא מועיל בשיט כמו סוגי כותרות של עמודים (קורינטי - כותרת עמוד מהודרת במשהו שמזכיר עלים מכוערים, יוני - כותרת עמוד עם שני גולגולים מכל צד..קצת כמו ראש של עגל ודורי- כותרת עמוד פושטית, בלי כלום). כשהסברתי על זה לממתק זה החזיר אותי אחורה לעוד פניני ידע כמו קברי מומיות וסוגי כנסיות שלימדו אותנו. במחשבה שנייה אולי זה בעצם כן מעניין (בכל זאת הוצאתי 98 בבגרות בתולדות לעומת 60 במתמטיקה 4 יחידות). 

אחר כך, כשבלסנו אוכל במסעדת 'הלנה' הבטנו לעבר חוף רחצה שנמצא בתוך האתר. פתאום הבחנתי בנקודה שחורה מכף רגל עד ראש, שלא היתה אתיופי, העושה את דרכה לתוך המים. הנקודה התבררה כערבייה מוסלמית אדוקה שהחליטה לטבול בים. היא היתה אטרקציה וככה זה נראה:

הנקודה השחורה מימין טובלת במימי הים התיכון

בגדול, אם פנטזיות היו יכולות להתגשם, אחרי הסוף שבוע מהגיהנום שעבר עליי, הייתי רוצה שהוא יקדיש לי את השיר הזה. אבל זו רק אני.

בברכת חיוכים לכולם,

נורמה