אומרים שאסור לקחת סוכריות מזרים. ככה לימדה אותי אמא כבר בגן יהודית. אבל אתמול בדורותי-גייל, סוג של פאב שכונתי פיק אפי באבן גבירול, לא התאפקתי. היא היתה מאד טעימה בטעם קפה. אז ביקשתי מהמכבד הנחמד "נעים מאד, תומר" עוד אחת הביתה. וחזרתי לחברותי. אבל גם מנת הקפאין הקטנה שלי לא עוררה אותי מהבירה והפיג'לינגים על חשבון הבית. היא גם לא טישטשה קרצייה אחרת בשם אורי (הוא מדגיש את האו בחולם כאילו מדובר בשם האלוהים החיים), שנדבק ונדבק וקיבץ מידע למידע על מקום עבודתי (אמרתי שאני אחות בטיפת חלב. מספיק מקורי, לא?). הוא לא ממש רצוי בערב בנות מהרבה סיבות כשהעיקרית שבהן - הוא לא בת. אחרת - יש חבר. ה"רמז" שחזר על עצמו בתקיפות לא עבד. ואני רציתי לשמוע את א' ולרקוד איתה אז קישטה.
מתישהו חטפתי את הקריזה. הוא וזאבי הבארים לא הלכו אז אני הלכתי. עייפתי. הבנות רצו להישאר, לא חיכיתי להן ופשוט נפרדתי לשלום ועצרתי מונית. חמוצת פנים. הביתה לכרית. לחתולה. למחשב שחזר לעבוד במפתיע. למזגן. לשינה. לעצמי. לוודקה שחיכתה לי במקרר. היא תמיד תקבל אותי בסבר פנים יפות. מתוק לי בפה. מתוק לי בלב. אה, שכחתי שאין לי לב.
טעם מתוק בפה. הולך טוב עם וודקה
חמוץ
משהו בי אומר "תיזהרי". אינטואיציה נשית. כמו אינסטינקטים של חיה בלב המדבר בלילה קר בלי דקלים של נווה מדבר, מים או אפילו פאטה מורגנה. אני שומעת את הנשרים מרחפים מעליי. הם ודאי מחכים שאשכב סוף סוף כדי ליהנות מבשרי. אולי זו השתייה שמדברת עכשיו מגרוני, אולי זו המציאות שטופחת על פניי שוב ושוב אבל טעם הלוואי חוזר לי לגרון.
פעם, לא כל כך מזמן, רציתי לשתות את החיים. היום אני מעדיפה להישאר צמאה. לקרוס מרוב יובש. כעת המנוחה והנחלה זו שאיפתי. כולם מסביבי שחקנים על במה מעוותת. משחקים משחקים של ילדים. להתחיל עם בחורה בפאב זו חוכמה קטנה. אני מחפשת חוכמה גדולה. אולי גם אמצא יום אחד. כרגע בעיקר נשמע צחוקה המקולל של האכזבה. זה צורם באוזן. בסוף תישאר לי רק אוזן. אחת. אוזן שמחבקת חתולה בלילה.
עריכה: מחפשת דירה חדשה. החדר שלי כאן קטן מדי למרות האמבטיה השווה. החוזה נגמר באוקטובר. מי ששומע על משהו שווה בתל אביב, רצוי עם חנייה ובצפון ישן-מרכז העיר מוזמן להציע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין