לילות לבנים

מה הקטע של נשים שאינן מסתדרות עם נשים בעבודה? "מקלות בגלגלים" שמנסות לשים אחת לשנייה, שנראים יותר כמו עמודים רומיים בגלגלים. למה אני צריכה חצי מהזמן שלי (טוב נו קצת פחות) להיות מואשמת בדברים שלא אני עשיתי בגלל איזה פוסטמה שפישלה ומנסה להפיל את זה עליי? למה אני אף פעם לא יוזמת האשמות כלפי אותן פוסטמות אלא רק סופגת את הריקושטים בעצמי?

"אל תהיי ראש קטן", צורחת עליי זו שיודעת לחייך רגע אחד בחן רב ולהפוך לחיקוי של בת השטן תוך שנייה. היא צורחת וצועקת ואני מנסה להסביר ללא הצלחה שהיא האשמה בפאשלה (שאגב, לא היתה כזו פאשלה גדולה). האבסורד הוא שאני בכלל ביצעתי משימה מעיקה כ"טובה", משימה שכלל לא קשורה אליי.

אך בת השטן אינה לבדה. יש גם את הטרול. הטרול היא מישהי אחרת בעלת פיצול אישיות שכן יש לה שני תפקידים בעבודה. בכובעה האחד הטרולית מדברת אליי כמו רס"רית בצבא שאני מקרצפת בשבילה את השירותים. כשהיא תחת כובע אחר היא צריכה אותי ופתאום אני זוכה לכינויי חיבה של "מותק" "ומאמי" ושאר ליקוקי לשון. אז הפסקתי להחזיר לה טלפונים כשהיא צריכה טובות. לא מותק ולא נעליים, אני מתעלמת מקיומה הדל.

לפעמים אני חושבת שאני פשוט תמימה מדי. או אדם טוב מדי. אני מחפשת שלום ולא מלחמות ומופתעת לראות כל פעם מחדש את החיצים מופנים אליי. אבל ברגע שגוררים אותי לאחת, למן מלחמת עולם קטנה, אני דואגת לא להפסיד בה. זה גם משהו...

אשמח להסבר, איך זה שתמיד האנשים הטיפשים והלא מוכשרים מגיעים לעמדות מפתח רק בגלל שהם יודעים לצעוק? או שאני פשוט  עובדת ב'גנון של שימחה'. והילדים בגנון מלאי אגו ותחרותיים ברמות מגוכחות.

למזלי אני עושה את העבודה שלי מצויין (טפו טפו טפו שום-בצל), ובשקט כך שמקומי מובטח. אבל רבאק, העצבים...

לפעמים אני מקווה שתגיע איזה רעידת אדמה, כמו זו בפרו ותמחוק את כל החארות. זה הופך אותי לאדם רע?

 משחר ההיסטוריה..

מקלות בגלגלים

"אנה מוכשרת המון פוטנציאל פעם היא תצליח אם ירצה הגורל אנה לא גומרת, אנה מאחרת למקום שאי אפשר אחרת"

בימים האחרונים ישבתי עם חברה טובה ומתוסכלת. היא יוצאת עם מישהו שאני מכנה אותו "הרשג"ד" כי הוא נראה כמו מדריך בטיולי סיירים או בתנועת נוער עם סנדלי טבע ומכנסי פלאח. אני לא בעד הרשג"ד. מזמן אמרתי לה שתחליף מודל כי הוא מקולקל, ועושה לה צרות. כבר חצי שנה הם מתמזמזים כמו ילדים בני 16 כלומר, היקי ועושים ביד אחד לשני. לשכב? לא בבית ספרינו. שניהם, עושה רושם, לא ממהרים לשום מקום. חצי פאקינג שנה (!)

אז בין שלוק ממיץ תפוזים למים מינרלים היא פצחה בוידוי "אני א-מינית. פולנייה קרה ופריג'ידית". היא הוסיפה שהיא נהנית למשוך את הזמן ולא לשכב עם הבחור כי חודשיים אחרי שמתחיל הסקס היא לא רוצה לשכב יותר איתו. נגמר לה. נמאס לה.

לאחר תחקיר מעמיק התבררה העובדה הבאה - הבחורה מעולם לא חוותה אורגזמה. כלומר, היא "לא בטוחה", וגם "יכול להיות שהיה משהו", אבל עושה רושם שאין לה מושג איך זה מרגיש. וזו גם הסיבה לחוסר רצון שלה לשכב עם בני המין השני.

אז כמובן שכל גברברי העולם החופשי שחשים עצמם זייני על ישר קפצו (יש לקרוא בקול בס עמוק): "היא עדיין לא פגשה אותי. אני הייתי מראה לה מה זה".

חה. אין מצב. אבל משעשעת אותי המחשבה שהם בטוחים שכל האקסים של חברתי "לא ידעו את העבודה". בולשיט. הם ידעו או לא ידעו זה לא משנה, זו היא שלא יודעת. וזו בעיה.

אז הרשג"ד בא ביציאה לחברתי שיש לה חזה מידה B ואמר לה "אני מאד אוהב סיליקון". רמז רמז...

החל ויכוח שבו היא אמרה שסיליקון זה מגעיל והוא אמר סיליקון זה סבבה ונגמר בזה שאין הסכמה על נושא המילוי/הגדלת האיברים.

ואני אומרת, גם לא שכבת איתה וגם אתה שולח אותה להגדלה? היש חוצפה גדולה מזו?

ומתי, מתי היא תגמור כבר? ובא לציון גואל.

מישהו מכיר גואל ציוני?