לילות לבנים

אז אתמול אחרי חצי שנה הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. איזה כיף לי! אני כבר ידעתי שהוא אוהב, אבל לא גיליתי לו שאני יודעת.

זה הגיע אחרי עוד מפח נפש, אחרי שהרגשתי שהוא מתנשא מעליי, מעל הרגשות שלי אליו ("עוד אחת שאמרה לי שהיא אוהבת אותי, אז מה את לא הראשונה") ודיבר על הרושם הראשוני שלו ממני שהוא "מזויפת". אני? מזויפת?

אז נעלבתי. בצדק. ונפגעתי. מאד.

הדברים האלה, מפתיעים ככל שיהיו ופגומים מראשית בריאתם, לא נאמרו בחלל ריק. זה הגיע יום אחרי השיחה על כך שהוא רוצה לטוס חצי שנה לתאילנד. במילים אחרות: שעון העצר החל להסתובב, גלגלי השיניים נושקים למחוגים, והמחוגים נושקים למנגנון וזה מחבק עם כל תזוזה קינטית את הקשר לשלום. מערכת היחסים נמצאת מעתה על סטופר והיא תיגמר ביום בו הוא יחליט, אם אכן יחליט לנסוע לכל כך, אבל כל כך הרבה זמן. העתיד, מילה כל כך מפחידה. אולי בגלל זה אנחנו נאחזים בהווה כמו פחדנים.

נכון אני אוהבת אותו. אבל אני אוהבת גם אותי. ולסבול חצי שנה בציפייה זה לשנוא אותי. חודשיים זה המקסימום שאני יכולה לחכות לאדם שאיתי, אהוב ככל שיהיה. החיים הם לא סרט הוליוודי. יש לי הרבה אהבה לתת לצד מיליון דברים אחרים ואוננות, מה לעשות, זה לא בשבילי (טוב נו, זה גם נחמד לפעמים, אבל לא חצי שנה ברצף).

אז היום בטלפון דיברתי על זה עם ליהי חברתי. היא אמרה לי "הדבר המבאס כשמישהו טס לכל כך הרבה זמן ונפרדים זה שהוא שם, נהנה מהחיים, מזיין על ימין ועל שמאל וזה שנשאר בארץ מתאבל על הפרידה. זה שבחו"ל, מה אכפת לו? הוא מבלה. ואז כשהוא חוזר ארצה מוכן להמשיך את הכל מהנקודה שבה דברים נעצרו, הוא מגלה שזה שנשאר בארץ המשיך ממזמן הלאה. רק אז הוא חווה את האבל של הפרידה ומבין מה הפסיד. זה קורה כל כך הרבה פעמים".

ליהי יודעת על מה היא מדברת. מעבר לזה שהיא ראתה את זה קורה מסביבה, היא נפרדה מהחבר שלה מה שהוביל במהרה לרכישת כרטיס טיסה עוד חודשיים לאוסטרליה. אתמול התחיל איתה מישהו והיא לא נכנסה לזה בכלל בדיוק בגלל הסיבה הזו - הטיסה לטיול.

אז היא תהיה שם ואני כאן. אני בהחלט מבינה את הצורך של החבר לטוס. להשתחרר מכל העבודה-שיגרה-לחץ. אני אפילו מעודדת את זה, כי זה כיף לטייל ולא היה לו טיול של אחרי צבא. אני גם יכולה להצטרף אליו למקסימום חודש, אם זה יתאים ויתחשק לי. אבל כמו שהוא הגדיר את זה בהרבה חן -  הכל מן אללה. הגורל נכתב. חתום. גמור. אם הוא יחליט לנסוע לחודשיים ולהישאר בקשר או לנסוע לחצי שנה ולאבד את הקשר, הכל כבר נכתב מלמעלה.

בינתיים אני אמשיך לרחף על הענן שלי ולהסתכל על השמיים, והכוכבים, הזריחות והשקיעות. לאמא אדמה יש את התוכניות שלה..כמו שאני תמיד אומרת - מחר יכול ליפול עליי פסנתר ואני אפול לדרך נמיר באורח דרמטי ואשאיר כתם אדום על הכביש. ולמחרת הגלים בים ימשיכו בשלהם. 

מישהו מכיר מגדת עתידות ?