לילות לבנים

היום נזכרתי קצת בתיכון. הלימודים למבחן באוניברסיטה הביאו איתם גל של נוסטלגיה וניחוח מבחני בגרות.

רגשותיי כלפי התיכון אמביוולנטים. מצד אחד למדתי בתיכון מדהים שהקנה לי המון ידע, שימחה ועומק כאדם. זה תיכון ללימודי אומנות כך שציירתי, פיסלתי, צילמתי בשיעורי מגמה (הייתי מבריזה ממתמטיקה למשל, בשביל לצייר). היינו מדברים על פילוסופיה לצד סיור בתערוכות בכל הארץ. חשנו את עצמנו לפחות רמברנט אם לא פיקאסו של העת החדשה.

וכמו כל טינאייג'ראית, בתיכון חוויתי אהבות ראשונות והרפתקאות. סקס, סמים, סיגריות, רוק כבד ואלכוהול היו מנת חלקנו לצד פוזה מתבקשת. אבל מצד שני היו גם חוויות בקנטים. מאחר ובית הספר הכיל אמנים וכאלה שמתיימרים להיות אומנים (כאלה שאבא סידר פרוטקציה להתקבל לבית הספר וכל פלוץ שלהם נראה להם כמאסטר פיס), הרי שהוא הכיל הרבה אגו, תחרות ורצון להתבלט אבל במובן הרע של המילה. היו גם הרבה תלמידים מפורסמים בשכבה מעליי למדו עומר ברנע ויהודה הלוי למשל ומתחתיי לוסי דובינצ'יק. תלמידי תיכון שכבר מגיל צעיר אחזו ביחצ"נים ובקריירה. מדובר בתיכון אלטיסטי ומוכר מרבית התלמידים בו הם בעצם תלמידות, תרתי משמע - בכל כיתה מבין 40 ילד למדו אולי 6 בנים, וגם העדפותיהם המיניות של רובם נטתה לחבריהם למלתחות. כן, מדובר בקן צרעות ובכמה זכרי אלפא ששולטים שם ביד רמה.

החבורות של המקובלים נבנו כך - ככל שהיית יותר מירשע או לחילופין בן של שחקן/זמר/אישיות מפורסמת, כך סיכוייך להפוך לנערץ היו גבוהים. כמובן שגם אם יצאת עם סלב או היית בעצמך כזה והופה, אוטומטית נכנסת לרשימה ה"מובחרת". מיותר לציין שסלדתי מזה למרות שהוזמנתי לכל האירועים ה"שווים" והייתי מאד אהודה בזכות עצמי. השתדלתי להתחמק מכל הגמדים המרשעים שניסו לבנות עצמם מלשלוח לכיווני מבטי שינאה ולהתעלם כשפונים אליהם. בעצם היתה רק אחת כזאתי, תמי הגמדה המירשעת אבל כנראה שקינאה היתה מיצרך נפוץ כבר אז.

בכל מקרה, כאמנית מיוסרת מן השורה התחלתי בכיתה י' ללבוש שחור ושחור בלבד. במקביל יחצנתי מסיבות למועדוני פאנק (מי אמר זמן אמיתי ולא קיבל) והייתי מה שנקרא 'פריקית'. לא עשיתי פירסינג וגם לא קעקוע, אבל התחלתי ללכת לטיפול אצל פסיכולוג. נו טוב זה גם משהו. קשים, קשים הם חיי המתבגרים. שקעתי במרה שחורה תקופה מסוימת והייתי בדיכאון קיומי. נמאס לי מההורים, מהחברים והרגשתי שאני זבל. שאני לא שווה כלום. אומרים שדיכאון מביא מוזה לאמנים. אצלי הוא הביא לחוסר חשק ליצור או שלא לדבר על שיעורי בית, שאני כמעט ומעולם לא הכנתי. יומיים לפני בחינה הייתי לומדת ומוציאה 80 או 90 בלי להיות בכיתה בכלל. כך גם היה לפני בחינת בגרות. זאת, למעט מתמטיקה שם לא הצלחתי ללמוד בעצמי.

אלה היו ימים של אואזיס, בלר, מטאליקה, רייג' אגנסט דה משין ושיכרות. למען האמת, גם אז הייתי מחוזרת ומוצלחת בלימודים ועם המון חברים, אבל הרגשתי כמו בסיפור ה"גילגול" של קפקא - ג'וק.

לפעמים אני עדיין חולמת על בית הספר התיכון. בדרך כלל אני נמצאת בעיצומה של בחינת בגרות ומאחר וזה בא בהפתעה הרי שאני, מן הסתם, לא יודעת את החומר. בחלום אני תמיד לחוצה והיסטרית מהמעמד הלא צפוי הזה ומתישהו רצה לאיפה שהיינו מעתיקים עם קשקושים על הקירות ופתקים - השירותים. בעולם האמיתי במהלך הבחינות אני בכלל שכללתי את שיטות ההעתקה כך שהייתי רושמת בעיפרון בקטן בין האותיות על בקבוק מים המינרלים (איפה שמצויינת כמות האשלגן וכו). אני מקווה שלא אגיע לגיהנום על כך, אבל גם בספר התנ"ך אני מודה שקשקשתי.

מפחיד אותי שגם היום לפעמים, למרות שאני בחורה בוגרת (טוב נו, יחסית), אסרטיבית, עם ביטחון עצמי גבוה, עבודה כיפית וחיוך גדול של אושר (רוב הזמן) זה לפעמים חוזר. מספיק שחברה מבריזה לי, שיש לי איזהשהי מחלה או משהו ומתרחקים ממני, שהחבר רוצה להיות לבד ולא איתי ואני מרגישה שהוא לא מתגעגע או אוהב, שסבתא שלי לא מתקשרת כמעט אף פעם מיוזמתה לשאול מה שלומי ואני ישר נעלבת כמו פוסטמה ועוד דוגמאות. אני לוקחת את זה למקום של  "אין בי צורך", או "לא מספיק אוהבים אותי". כן, אני זקוקה לתשומי ולחיזוקים וזה מתיש אותי. נפשית. 

יכול להיות שזו הביצה והתרנגולת - בשל היותי רגישה עסקתי באומנות ובשל עיסוקי באומנות פיתחתי רגישות. מה שבטוח זה שנמאס לי ממצבי הרוח האלה.

ונמאס לי מהמבחן הזה באוניברסיטה שאני לומדת אליו עכשיו, ושמעלה לי זכרונות של מצבים שאולי הייתי מעדיפה לשכוח.