לילות לבנים

כבר ארבעה ימים שאני ישנה לבד. או יותר נכון, לילות.

אין יותר יד גדולה, חזקה ונעימה שמחבקת אותי בלילה. אין הבל פה שלוחש 'לילה טוב יפה שלי' על אוזני ומנשק לי את העורף בחום. אין נשימה גברית שמריחה לי את השיער. אני באה הביתה, מתקלחת, נכנסת למיטה ומחבקת, במקרה הטוב, את החתולה.

בבוקר אין יותר הודעת אס.אם.אס חמודה שבאה להגיד 'חשבתי עליך'. את הנס של הבוקר אני גם מכינה לבד. נס, מילה מצחיקה. יש בכלל ניסים בעולם?

אין יותר על מי לשים את הראש בערב ולהירגע רגע לפני שעוצמים עיניים וחושבים על כלום. פעימות הלב שלו היו כמוהו רגועות ושלוות, כמו היפנוזה שהרגיעה אותי לפני השינה. ועכשיו הלב שלי פועם שוב לבד. הנה פעימה של געגוע - כמה אהבתי להביט עליו בדיוק בשנייה שהוא נרדם.

אבל ארבעה ימים זה כבר איננו.

נשיקות נעימות, לפעמות מרפרפות על השפתיים, לפעמים עמוקות ומלאות תשוקה, לפעמים עושות פרפרים ולפעמים לא, הפכו למשהו שקיים רק בשיחזור בראש. כך גם הליטוף. שלי ושלו. אני מלטפת כל פיסה בגב, ואחר כך גם בעוד מקומות. והוא עושה לי נעים בשיער. ומסתכל לי על הנמשים על האף. ושנינו נאבקים בניסיון לעשות אחד לשני היקי ומשתעשעים וכל כך צוחקים...כלומר כל כך צחקנו.

לפעמים כשהיינו נרדמים בתנוחה עוברית, או מתעוררים בתנוחה עוברית, חשבתי שאני יכולה להישאר כך לנצח. זה הרגיש לי הכי נכון בעולם והכי בטוח. ידעתי שכל הרוחות, המכשפות, הענקים והשדים יכולים להסתחרר בחדר במעשי אוב וכשפים אבל עם החיבוק שלו לא יקרה לי שום דבר. הכי בטוח בעולם.

אבל מסתבר שהשדים לא מגיעים מבחוץ, אלא מבפנים, מתוכינו.

הגבר שלי, שאולי בקרוב כבר לא יהיה שלי מבולבל. רק לפני שבוע הוא אמר בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי.

הוא פתאום הבין שהקשר התגלגל למשהו רציני יותר מסתם סטוץ וזה מפחיד אותו. גם אותי זה מפחיד, גם אני בן אדם. "עתיד" מילה מפחידה. אבל אני נותנת לחיים לקחת אותי לכיוון שלהם. אני לא משותקת מפחד מפני הביחד. כי ביחד זה לא ויתור על החופש. אני גם לא מפחדת לנסות ולהיפגע. לא מוטרדת מהמחשבה להשתנות בהתאם לדרישות החיים. אני יודעת מה נכון לי עכשיו, מה טבעי לי וקשר מסמל צמיחה לא דעיכה. אבל הוא בורח. "אני לא יודע לאן הקשר הזה הולך", הוא אמר לי. והלך.

ובעוד איקס ימים תשכב במיטה שלו בחורה אחרת, כי זה טבעו של עולם. ואחרי הבחורה תגיע עוד אחת ועוד אחת והמיטה תחרוק תחת כובד משקלו ומשקלן וכולן יהיו סתם. ובעוד איקס ימים ישכב במיטה שלי גבר אחר, גבר שעכשיו נראה לי לא רצוי בכלל ואפילו דוחה, אבל הוא יהיה שם כי זה טבעו של עולם.

אני לא רוצה אחר. אני רוצה אותו.

כשנפרדים ממישהו נפרדים גם מפיסת עתיד חלופית שיכלה להיות שם. נפרדים מהטיולים לחו"ל שהיינו יכולים לעשות, מהמתנות ביומולדת, מהמוזיקה, מרגעי הצחוק, מטריליון פעמים שזורקים לחלל האויר את המשפט "אניאוהבאותךאניאוהבתאותך". נפרדים גם מויכוחים, ריבים ודמעות. מדמעות של כעס ומדמעות של אושר. השלמה.

למה אני הכי מתגעגעת? לחיוך שלו.

ורק המשפט הזה לבד שחותם את הכאב סימן את שוב בואן של הדמעות.