לילות לבנים

לא נשאיר זאת לסוף...אז נתחיל מהברייקינג ניוז של הטלנובלה הזו שמתימרת להיקרא החיים שלי - אני והוא שוב יחד.

הגעגועים אכלו אותנו. כירסמו בלב. ואני בכלל חשבתי שה"הפסקה" שהכרזנו עליה היא קיצו של הקשר בן החצי שנה שלנו. והנה הגיע חמישי ושישי ושבת ושוב יחד. ושוב חיוכים, וליטופים, ומבטים, ונשימות, וצחקוקים, וסודות, ולדבר, ולבהות. והרבה אהבה וסקס.

סוף השבוע הזה היה בכלל נפלא. הוא כבש אותי שוב פעם הממזר הזה. הלב שלי אצלו ביד היוצר כמו פלסטלינה בכיתת גן בחינוך המיוחד.

בשישי יצאנו עם החבר'ה שלו לשתות בבננה ביץ' בחוף מכמורת. היה מגניב והם ממש חמודים וסטלני על. אני קצת נרתעת משיחות ה"עשינו את כל סוגי הסמים בעולם, הסנפנו ריטלין באף וגם כמה אבקות כביסה", שלא ממש דיברו אליי. תנו לי ג'וינט בכיף, אבל אקסטות, בולים וסמים שדופקים ת'מוח ואת האישיות? לא תודה כבר תרמתי בעבודה. אני מספיק משוגעת גם ככה בחיי. אבל זרמתי איתם...והם חיבבו אותי ואני אותם.

אז אחרי ששתינו, אחד מהם הראה לי צילום בפלאפון של חתול רוסי מהמם יושב לו על מגש של תפוחי אדמה וירקות ואחר תישאל את ממתק איפה הוא 'מצא אותי' חתכנו הביתה ליום שבת שחשבנו שיהיה יחסית סטנדרטי. אבל לא.

הכיף האמיתי החל בשבת בערב.

רצה הגורל ונורמה קיבלה חדר במלון ירושלמי לליל שבת-ראשון מטעם העבודה. אז נגררנו יחד שני תלאביבים אבודים בעיר הקודש וחיפשנו מסטולים קימעה את המלון. תודה לאלוהי הג'י.פי.אס להלן אבא של נורמה ומצאנו! כבר בכניסה ים של דוסים ודוסות קיבלו את פנינו. לצידם, בדו קיום או יש שיאמרו מיקרוקוסמוס קטן, היו עובדי מלון ערבים ששירתו אותם. נפלא.

המלון על פניו, לא נראה מדהים, הוא בעצם בתוך פסאז' כך שיש בלובי עמדת צילום של משרד התחבורה וחנות של מתווך דירות לצד חדרנים, מעלית ופסנתר. כשהגענו בלילה, איזה דוסית בטראנס כבר היתה ישובה על הפסנתר במלון וניגנה "הבאנו שלום עליכם" וכל מיני יצירות שחזרו על עצמן או סתם היו ארוכות במיוחד ורצינו שיגמרו כבר.

עלינו לקומה ראשונה עם מפתח לחדר 124 והופה. הפתעה. הדלת נפתחת ומולינו יושבת משפחה כשאחת הנשים בה מתקלחת ומדברת בקולי קולות. נדמה לי שהיו מילמולים של "ווי זמיר" ביידיש אבל אל תתפסו אותי במילה. אוי הברוך, לא נעים. "זה עוד לא קרה לי", הצהיר הממתק מזועזע. גם לי לא, אבל זה סיפור נחמד ושעשע אותי.

ירדנו חזרה לקבלה ושם בהכנסת אורחים 'בדוואית סטייל' כפיצוי, שודרגנו לחדר 102 להלן "הסוויטה"!! איי קרמבה!!!

או קיי, זה הזמן לוידוי - יש לי אובססיה קטנה בבתי מלון. בשנייה שאני נכנסת לחדר, הכיף הכי גדול שלי זה קודם כל לקפוץ על המיטה. רצוי בשילוב קרב כריות, אבל זה לא חובה. הכל טמון במיטת המלון. לפי תגובת המזרן ל54 ק"ג שלי אני יכולה לדעת אם מדובר במלון איכותי או סתם בררה. ביוון למשל, המיטה נשברה. אבל פה במלון הירושלמי, המיזרן החזיק ובענק. והיה קרב כריות קצר אך משובח.

אחר כך, לקראת חצות סוף סוף אוכל והרבה. מסעדת-בר טפאסים חביבה שמצאנו במקרה קיבלה אותנו לשורותיה עם 11 צלחות טפאס מכל הסוגים, המינים, הירוקים, הגבינתיים, בשריים ודגיגיים. אני קיבלתי את פניו של האלכוהול וגמעתי אותו בתאווה. הסתכלתי על הבחור המחויך לידי מבסוט מהצלחות באות והולכות, הרגשתי מאוהבת בצורה קיטשית למדי כמו להיט של ג'ייסון דונובן ולא רציתי שהרגע הזה ייגמר אף פעם. כן, אני תמימה אני יודעת. ודביקה. איכס אני מגעילה את עצמי לפעמים, מי שחש צורך בשקית הקאה זה הזמן.

בירושלים מרגישים איך אפשר סוף סוף לנשום. האוויר שם כל כך טוב.

אחר כך, כלומר היום בבוקר חזרתי הביתה ברכבת. הנוף הפך עם כל שיקשוק של הגלגלים על המסילה לפחות יפה. זה התחיל מנוף מדהים באיזור בית שמש של ירוק, שטחים חקלאיים עצומים וכמה ערימות חציר ציוריות. "אני עדיין בישראל?", תהיתי ובהיתי לעצמי. אבל מסתבר שכן כי תחנת רכבת מרכז יש רק אחת ואי אפשר לטעות בה.

חזרתי למחנק התל אביבי ולכאב גרון קל.

עוד יום. בחיי.