לילות לבנים

האחים גאלאגר ב'אואזיס' שרו פעם על סיגריות ואלכוהול. בימים האחרונים גם אני שרה את השיר הזה. אלכוהול, ג'וינט, אלכוהול, ג'וינט וחוזר חלילה. לא אני לא כוכבת רוק (עדיין) אבל זה ממכר אין ספק. כשאני מנתחת את זה לעומק לא היה יום בשבוע שעבר שלא שתיתי או עישנתי או שניהם. העיקר שהכבד עדיין מתפקד.

את הבירה הראשונה שלי שתיתי בגיל 12. זה היה באולם שמחות מעפאן בחולון בחגיגת ברית של איזה בן דוד או קרוב משפחה. קראו לאולם "גן עדן" ולאבא שלי היתה בדיחה קבועה על המקום שקוראים לו ככה כי "מי שאוכל כאן מגיע ישר לגן עדן". אז שיעמם לי ואולי הייתי בגן עדן, אבל כבר אז הפסקתי להיות מלאך וניצלתי את ההזדמנות לשתות מפחית בירה מכבי שעמדה על השולחן. למרבה ההפתעה זה לא הזיז לאף אחד. ההורים עמדו הסתכלו וזה היה בסדר ש"טעמתי" מהבירה. זה היה הסיפתח לימים אחרים בהם הייתי ילדת מפתח משועממת ששותה להם את הבירות מהמקרר.

שנתיים אחר כך אני וחברות עישנו את הסיגריה הראשונה. אצל ההורים שלי היתה פק"ל קופסא קבועה לאורחים. אבא שלי עישן אבל מקטרת, וגם זה היה לתקופה קצרה. הסמים הגיעו בתיכון. ואז נעלמו. ואז חזרו. להירגע, אני לא מכורה, אבל נהנית להתמסטל מדי פעם.

כשהתמסטלנו בפעם האחרונה ממתק אמר שבבית שלו יש אנרגיות רעות. אמרתי לו שזו קללה אינדיאנית עתיקה, שרודפת את חדר השינה שלו בשם כל הבנות שהוא דפק וזרק. נשמותיהן הבודדות מטיילות בעולם ואחת מהן הטילה את הכישוף העתיק.

למי שלא יודע, מקור הקללה הוא לפני מאות שנים. בכפר אינדיאני בארצות הברית חי שבט בודד שאנשיו ציידים, מכשפים ורועי צאן. לראש השבט הצ'יף היו צאצאים רבים כשהקטנה שבהן נודעה בשל יופייה. יום אחד כשהחיילים ומגלי הארצות הגיעו לכפר על מנת לכבשו, הבחין אחד מהם בבתו של הצ'יף שכבר אז גדלה להיות נערה מרשימה עם שיער שחור חלק מקושט בנוצה, עיניים שחורות ונוצצות ופה אדום כשני. הפולשים נכשלו בקרב, אבל אותו אחד סירב להפסיד בקרב עליה. בצהרים, עת הלכה לכיוון הנהר להביא דגים חטף אותה, הרחיק אותה מהשבט לכיוון אחד האגמים הרחוקים ואנס אותה מבלי לדעת שבתולה היתה. כשהבין מה עשה והבחין בדם שעל בגדיו הוא ברח משם מודע לסכנה שבהישארו. הוא הותיר אחריו נרתיק עור ובו נשקו, סכין חדה עם צלב עליה. הנערה שכבה על הריצפה שעות ארוכות, לבסוף קברה את נשקו והחליטה בחסות החשיכה לחזור לשבט. כשחזרה ניסתה להסתיר את מה שקרה, אולם מהר מאד זה התגלה. שנודע הדבר הפכה ל"אסורה" לבוא בברית הנישואין ונגזר עליה למות ערירית. לימים החלה בטנה לתפוח מזכרת לאותו מעשה נורא. ראש השבט שלא יכל לשאת את חילול ביתו הטיל כישוף והאינדיאנית הקטנה הפילה את תינוקה. מאחר והיתה מנודה ובכדי להפיג את בדידותה התבוננה באביה ולמדה מעשי כשפים. השנים חלפו והיא הפכה למכשפה אף יותר גדולה ממנו, אך לא גילתה לאיש.

יום אחד, משלא נותר עוד כישוף אינדיאני שלא שלטה בו כלהטוטנית, היא חפרה באדמה, מתחת לעצמותיו של פיל זקן. זה היה שם, בדיוק היכן שזכרה. מאובק אך שלם - חפציו של אותו פולש אכזר. רעד וחלחלה אחזו בה. היא הביטה בזה בגועל ולקחה זאת עימה לבקתה. או אז כשסכינו בידה הטילה קללה, כישוף אימתני בשם כל הנשים הפגועות בעולם, בשל כל הנשים הבודדות, המנוצלות, הנאנסות, האנוסות. כעבור שנים רבות כשמתה בשיבה טובה, הסכין המקוללת נקברה איתה, אך לא הקללה.  

אז זה הסיפור שסיפרתי מסטולה. אין לי מושג מאיפה זה צץ באמת. מקווה שנהנתם ותזכרו בכל פעם שאתם דופקים וזורקים מישהי, תבררו אם אין לה שורשים אינדיאנים..בעצם תבררו אם אין לה שורשים כי זה תקף גם לשחורדיניות.