לילות לבנים

פעם אחת שיחקתי פוקר בחיי. זה היה לפני שנה בערך. הייתי גרועה בזה אין ספק. הפסדתי את הז'יטונים שלי מהר מאד ולמזלי כי רב לא היה כסף מעורב אלא הנאה בלבד (עד כמה שאפשר ליהנות כשמפסידים כרונית).

בעברי כתלמידת תיכון סוררת רצו ללמד אותי, אבל זה היה סטריפ פוקר אז ויתרתי. העדפתי לשמור את הבגדים שלי עליי ולא משנה כמה שיכורה הייתי. אז שיחקנו במקום זה טאקי. והרבה.

יש בפוקר משהו מאד גברי. אולי אלה התמונות והפוסטרים שגדלנו עליהם שרואים בהם ארבעה כלבים לבושים כמו גנגסטרים כלומר, חליפה וכובע, מעשנים סיגר, אוחזים בכוס נמוכה עם בורבון ומחזיקים קלפים ביד. ואולי סתם סטיגמה. אבל כשאני חושבת על פוקר אני מדמיינת ידיים מחוספסות, גבריות ומבט מסוקס מוסתר מאחורי משקפי שמש. לצידם אני רואה נשים שמוכרות להם עוד סיגרים ואלכוהול לבושות מחוך שחור וחצאית שחורה קצרה ולרגליהן גרביוני רשת.

בתור אחת שתיירה בלאס וגאס אני יכולה להעיד שיש ריגוש בכל מה שקשור להימורים, מכונות מזל וכסף שמתגלגל בצליל קר כמו מנגינה מזויפת. שיקר מי שאמר פעם שלכסף אין טעם וריח, בלאס וגאס מבינים את זה. אם כי אני עדיין מזלזלת בזה.

פול האוס?

אבל הדבר שהכי מרתק אותי בפוקר, זה 'פני הפוקר'. אותם אנשים שממשיכים לשחק וגם מנצחים כשבידם למעשה, רק קלפים מתים. אני כל כך הייתי רוצה לשלוט במימיקה של הפרצוף שלי. אבל לא מצליחה. כשאני כועסת ישר רואים במבט הישר, הקר והמנוכר שלי. כשאני שובבה העיניים מבריקות, קטנות מעט והחיוך מבצבץ בלי משים. גם כשקר לי השיניים נוקשות ואין לי שליטה על כך גם אם זה לא מראה הולם לליידי (עלאק ליידי). שכטוב לי אני בדרך כלל עוצמת עיניים, משעינה את הראש אחורה או הצידה ושותקת. או צוחקת.

אבל למרות שאני יכולה לדמיין את הפרצוף שלי בכל אחד מהמצבים הללו, אני לא יכולה לשלוט בזה באותו הרגע. ישר קולטים עליי.

כמה הייתי רוצה לדעת לא לחייך כשאני שמה למישהו לימון בקפה. כמה הייתי רוצה לשדר עסקים כרגיל כשאני מקנאה. איך הייתי רוצה ללמוד לזייף פנים מחייכות כשרע. ולכעוס סתם בכאילו, כי מתחשק למרות שהלב רגוע.

אבל זה לא יוצא.

במקום זה הפנים שלי שקופות, הנפש שלי עירומה משתקפת דרכם וזה מקל על הצד השני לדעת מה שלא ארצה. הלוואי וחנוך רוזן היה מעביר לי שיעורים בפנטומימה. עד אז בחזרה לטאקי.

סבא שלי השתגע. בסך הכל רציתי להחמיא לגבר בן ה-80 על השעון שלו, שנראה ישן אך מהודר בקטע חנפני ומנומס. הוא בתגובה התחיל לדבר על ירושה ועל כך שהוא מוריש את השעון לבן דוד שלי ולא לי. לא עזרו ההסברים שאין לי מה לעשות עם שעון כזה ושבסך הכל רציתי לתת מילה טובה והוא התחיל בהסברים על למה השעון לא יעבור אליי, על זה שאם היו עוד שעונים הוא היה מחלק לכולם וכו.

זה היה כל כך לא נעים לשמוע את הסבא מדבר על ירושה בעודו בחיים, מבלי שרציתי לשמוע על כך בכלל. "אתה רוצה שאבכה? תפסיק לדבר על זה", אמרתי לו. אבל הוא חייך והמשיך להתנצל על השעון.

ואני רק רציתי שהארנב הממהר עם השעון מעליסה בארץ הפלאות יבוא ויקח אותי איתו למנהרה לארץ הפלאות.