לילות לבנים

חזרתי לפני שעה מעוד ערב אלכוהול בתל אביב. אלוהים, כמה שזה מתחיל לחזור על עצמו. עוד פאב ועוד אחד ועוד שתייה ועוד מרטיני, פיג'לינג וודקה. אין לעיר הזו משהו אחר להציע חוץ מהחיים של בוקובסקי - ביבים, זונות ואלכוהול. ואני שלושתם.

זוג חברים  יושב איתי על הבר. הם לא מתמזמזים, לא מתנשקים, אין פה טרף, תשוקה, או מבטי תאווה בעיניים רעבות לסקס. למעשה הוא מביט בי ביותר תשוקה מאליה, במיוחד כשהיא בשירותים או בטלפון ואני מתעלמת, בוהה בקעקוע בצורת פייה על שדה הימני של זו שלידי. גם אני רוצה כזה אבל על הרגל או בגב. אני מחכה לחורף, אז אם יהיה לי אומץ ארכוש לעצמי אחד. 

שני חבריי שלידי עדיין דוממים במגע גם בתום סבב משקאות שני. אני תוהה שמה הם שני דגים קרים ששחו באקווריום בסופרמרקט ובמקרה נתקלו קרפיון רפה אחד במשנהו. אני מרחמת עליהם. כל מה שהם עושים זה "בלופ בלופ" בחדרי חדרים, כלומר במקפיא. מחוץ לפריג'ידר הפרטי שלהם, הם מהלכים כזרים. קשר מוסתר הוא כל כך מתכון לאסון אבל איך אמר ביבי פעם "הם מפחדים". הם יצרו קשר שמוחזק על ריגוש מתמיד, הבל מחשבה של 'מה יקרה אם יתפסו אותנו'. קצת כמו לנסוע באוטו על אדי דלק מהולים בשתן של פירחח. לא שיש לי ניסיון בזה, אבל מי ישתין לתוך מכלי דלק אם לא פירחחים? (ותסלחו לי על הקאמבק לאייטיז עם הז'רגון. אלה פשוט זכרונות מבית הספר היסודי).

אז מה? חוץ מזה שבא לי להקיא עכשיו את השתייה, אבל אני פוחדת להקיא את הגלולה למניעת היריון? אז זהו, שבגדול נמאס לי. והנה הטיאנאייג'רית שבי פורצת (שוב) בשירת מלאכים...הההאאאא.....

הכינו את הממחטות

קודם כל נמאס לי לברוח מהשדים שלי. נמאס לי להדחיק את העבר שלי אבל אני חייבת כדי להתקדם. גם נמאס לי ליהנות מאלכוהול, כי הוא משכיח ממני את כל הצרות. גיליתי שלפעמים הוא גם מעלה לי את כל הצרות. הוא משחרר לי את כל מה שחסום וזה יוצא בלי פיקוח ואז אני אומרת או עושה דברים שאני מצטערת עליהם אחר כך.

נמאס מהשיגרה. צריכה לשנות סביבה, אווירה.

לא בא לי על הדילמות הקטנות האלה של החיים - לצום או רולרבליידס? סיני עכשיו או אחר כך? החיים שלי בכיוון נכון, או לא?

חוץ מזה נמאס לי להיות בחורה, לנתח כל דבר, לחשוב לעומק, לחפור. נמאס לי להרגיש שבגלל הג'נדר שלי, אני מחפשת אהבה בעולם שבו הג'נדר השני כך נדמה מחפש יותר מאהבה את הזיון.

ההתעסקות הזו בעצמי מזכירה לי קצת את הנסיכה על העדשה..כאילו הכל בתכל'ס סבבה עכשיו, אבל יש איזה משהו שמציק לי, בזווית של הגב, מתחת לערימה של מזרנים. ורבאק - אני לא יודעת מה זה.

ואז היום הגעתי לבית משפחת אחת הנעדרות, שסביר להניח כי הן הרוגות מהתרסקות המטוס בפוקט. ופתאום הכל בחיים מקבל פרופורציה. אז מה אם קמתי מוקדם בבוקר לסינג'ור מסריח מהעבודה. אז מה אם עוד לא סיימתי את התואר הראשון. אז מה אם ישנים לילה לבד למרות שרוצים נשיקת לילה טוב ואין. אז מה אם החיים לא הולכים פאקינג תמיד לפי מה שאני רוצה כאן ועכשיו. הנה בחורה כמעט בגילי, בת 23 רק קפצה שבועיים לתאילנד לפני הלימודים ולא תחזור.

וראיתי את אמא שלה פותחת את הדלת, מחזיקה ביד אחת את בית החזה שלה, מתקשה לנשום ומתייפחת. ואני רציתי לבכות איתה, אבל רק עמדתי שם התבוננתי. הדבר הבא שראיתי לנגד עיני, הוא את אמא שלי בוכה עליי.

האמבוש שכשל

הוא בדיוק צחצח שיניים או התגלח או עשה כל פעולה גברית אחרת שמצריכה כיור ומים זורמים. בהינף יד האור באמבטיה כבה. נורמה עוטפת בגופה כרית עטופה בציפה לבנה.  גם אני ציפיה. ולבנה.

הנה אני מתחבאת בשירותים הצמודים לאמבטיה. אחח..הוא כל כך תמים. הופ. הנה גם האור בשירותים כבר ולאחריו האור בחדר השינה.

"מה זה? אמבוש?" אני שומעת קול חושש, מהוסס עולה מחדר האמבטיה. אני שותקת. איזה ביזבוז שלא שירתתי בקרבי בצבא. אילו מפקדי היו יודעים שמאחורי החיילת המנצנצת שהייתי מסתתרת לוחמת סיירת מובחרת הייתי מקבלת את עיטור העוז במקום עונשים.

אני שומעת את הדלת באמבטיה נפתחת לאט ובחשש. ידעתי שהבחור ראה אותי רצה עם הכרית ברחבי הבית. חמור ביותר גילו את מצבורי הנשק שלי. אני משתדלת להיצמד לקיר ומחכה לפקודת אש. אבל אבוי, חריקת הדלת לא גוררת אחריה את הניצוד שלי.

והנה מתחילה הבעיה - קול קטן ומצחקק ממעמקי הבטן שלי מתחיל לטפס למעלה. "אוי לא" אני חושבת לעצמי ומנסה לחשוב על דברים רעים. "תחשבי על השואה נורמה. שואה!!!". שיט זה לא עבד. בת הצחוק שמה הגנות ורצה בספרינט היישר לפה שלי ומשם בקול מתגלגל החוצה.

הניצוד הפך לצייד. הטורף הפכה קורבן. הכרית נחטפה ממני וחטפתי מטח אש שכלל פעלולי פירוטכניקה, להטוטי קרקס וכמה נפילות מהמיטה לריצפה שנבלמו מילימטר מנקודת המגע, תודות לגופו המסוקס והשרירי של מר-בחור.

אין מה לעשות. קרבי זה הכי אחי אבל אני כבר תרמתי שנה וחמש לעיתון צה"לי ואת עיטור העוז נשאיר לטייסים חסונים ומרשימים שקרויים גם כן בשם זה.

הגיגים

היום נזכרתי במשהו שחשבתי עליו לפני שנה ויותר. אז הייתי בודדה בעולם ומבולבלת תקופה ארוכה מאד. ההיכרות עם האיש המדהים שאיתי כעת, מזה חודשים רבים קצת סידרה לי את הראש ועשתה לי טוב באיבר שחשבתי שכבר אין לי במשותף לאיש הפח. היום טוב, (חמסה-חמסה-שום-בצל), אבל אז היה לי רע.

זה היה יום מעט סגרירי והלכתי על חוף הים. יש משהו מיסטי בים, במיוחד בלילה וזה כמו יוגה לנפש מבחינתי. פשוט לבהות בו, במעגליות של הגלים, ברחש, בחש שהם לוחשים לי. בראש עברו לי מחשבות ותהיות פילוסופיות שלא היו מביישות את דקארט. פתאום תהיתי מה עושה עכשיו, אבל ממש עכשיו האיש שאיתו יום אחד אזכה להיות לתמיד. האיש שיהיה האיש שלי יום אחד. בלי להכנס לקיטש מיותר, אתם יודעים למה הכוונה, זה שירצה את הפרצוף שלי על הילדים שלנו עם הגומות והכל.

חשבתי, אולי הוא עכשיו יושב בבית, קורא עיתון ובכלל לא מודע לזה שיש כמוני ביקום. אולי הוא עכשיו שוכב עם מישהי ומבסוט מהחיים אחרי אורגזמה מטורפת ובכלל לא מבין שהיא זו רק הכנה אליי, הדבר האמיתי. אולי הוא בכלל בטיול בחו"ל מחפש את עצמו ותשובה וכמו ששרים היהודים - לא מוצא. כי אני כאן והוא שם רחוק, רחוק.

אז נזכרתי בזה. תחשבו לאיזה רמה של בדידות צריך להגיע כדי להתבאס מזה שאני לא ליד אדם שכלל אינני מכירה עדיין ומעולם לא פגשתי.

סיפרתי את זה לחברה בודדה. והיא חייכה. ואחר כך הוסיפה שמעניין לדמיין את אדון "האחד" ואולי גם קצת מלחיץ. אני אמרתי לה שתתעודד כי זה שהוא שם זה כבר משהו.

החצי השני.

ועכשיו באמת הלכתי להקיא.