לילות לבנים

באתי אליו עם שימלה לבנה. באתי טהורה. באתי מלאת אהבה. באתי ריחנית.  באתי יפה. באתי רגישה. באתי תמימה. באתי. אבל הוא כבר לא היה שם. כלומר, פיזית כן. אבל רק פיזית.

הוא היה כל כך יפה כמו תמיד. ומחייך. ועם עיניים טובות וחכמות שהביטו בי באהבה. מבט שאתגעגע אליו לעולמים.

בהתחלה הוא אמר לי שהוא לא יודע מה עתיד הקשר. אבל מי כן יודע לאן הולך העתיד? נביאים כבר מזמן לא מתהלכים ביננו. קשר גדל לאט מבלי לדעת לאן.

לפעמים הוא מרגיש שזה "זה" שאני האחת בשבילו לתמיד. ולפעמים הוא לא יודע. לא עזרו ההסברים שאצל כולם יש רגשות מעורבים, פעם רואים כוכבים, יודעים בוודאות ומדי פעם שיגרה וספקות. לא עזר גם שהסברתי לו שאין 100 אחוז בחיים. אנשים מתפשרים. ולכולם יש ספקות, זה אך טבעי בעולם. אבל אם לרגע אחד הוא הרגיש שזה זה, אז סימן שזה נכון.

הוא אמר שהוא אוהב אותי ושהיה הורג בשבילי. אבל כנראה שהוא לא אוהב מספיק, כי הוסיף "שום דבר לא קושר אותי לכאן". זה נאמר בהקשר של הטיול שלו לתאילנד. ואני הייתי בהלם. כל הרגשות, כל הנשיקות, כל מילות האהבה, היו פרי דמיוני? כל החיוכים, המבטים, הנגיעות שאמרו אהבה גדולה, היו מנת חלקי בלבד? או הצגה? שהרי אם אהבה לא קושרת בין אדם לאדם, אז מה כן?

בגלל אהבה החלו מלחמות, בגלל לב שבור מת העולם. אז לב אוהב בטח שקושר בין שתי נשמות תאומות.

האדם שסמכתי עליו, אמר ששיקר לגבי הנסיעה לטיול הארוך לתאילנד בגלל שהייתי עצובה מזה. מאכזב. הוא בכלל לא ידע שאם רק היה מבקש, הייתי באה איתו לטיול. אבל הוא לא טרח להציע בכלל. אולי לא רצה.

הוא אמר שהוא לא בשל ל"חברה לחיים" והוסיף "נתתי את כל הצ'אנסים". איזה צא'נסים? הוא לא סבל. הוא נהנה מכל רגע איתי. גרמתי לו רק אושר. הוא היה שם בדיוק כמוני כי הוא רצה, כי זה עשה כל כך טוב. כשהלכנו לישון ושמתי עליו את הראש בלילה, שנינו מצאנו את הרוגע, את השלווה, את הטוהר. זו הסיבה המשפט הזה כאב. וכנראה יכאב עוד הרבה זמן. חץ ישירות ללב. הרגשתי שהוא מנסה בכוח להצדיק את מעשיו. מנסה בכוח לשקר לעצמו עם הסברים, ותירוצים שונים. כי ככה קל יותר להתמודד עם החלטה של פרידה שאין בה שום היגיון כששני אנשים אוהבים.

אחר כך הוא האשים אותי בסיוטים שלו בלילות. בגלל שהוא "לא שלם עם הקשר". כמה מעליב. להאשים אותי בבעיות שלו. בשלב הזה רציתי לקום וללכת. הייתי צריכה. אני מטומטמת שנשארתי. אבל לא הייתי מסוגלת ללכת ממנו. כמו איזה מכורה, הייתי צריכה את הסם שלי. למעשה, חשבתי שאני בעצמי נמצאת בסיוט ותכף אתעורר ממנו. תגיד לי שזה סיוט. תגיד לי שאני חולמת ותכף אתעורר. תגיד לי שאתה רק שלי, ביקשתי. לא יכול להיות שהאהבה הכי גדולה שמצאתי מוותרת עליי סתם. בלי סיבה אמיתית.

"אני מפחד שאני עושה את הטעות הכי גדולה בחיים שלי", הוא אמר. ואני יודעת. אני כבר יודעת שזו הטעות הכי גדולה בחיים שלו, שמשפיעה לא רק על החיים שלו אלא גם על הגורל שלי. והחיים כל כך קצרים. ועכשיו הם גם יהיו חסרים. אני יודעת שכל בחורה שהוא אי פעם יפגוש לא תהיה כמוני. לא תאהב אותו כמוני, לא תעניק ככה. והוא לא יאהב אותה, כמו שאהב אותי. ולא תהיה לו כזו אינטימיות כמו שהיתה לנו. כי הגורל הפגיש ביננו. זה היה כתוב מלמעלה. ויש אנשים שפוגשים רק פעם בחיים.

בנתיים מחדר השינה שמענו את מכונת הכביסה שלו, שנמצאת במרפסת, מרעישה רעש יוצא דופן. היא השתנקה וצעקה והרעידה את כל הבניין. כאילו גם היא רצתה להגיד לו בקול גדול - 'מה לעזאזל אתה עושה'? אנשים מחפשים כל חייהם אהבת אמת ואתה מוותר עליה. אנחנו לא בסיפור אגדות. זו לא אגדת הנסיכה הקסומה שוסטלי שלה עזב וחזר. אני אולי נסיכה אבל הוא, כך אמר לי פעם, לא בן מלך. ואני כשחיבקתי חיבקתי את הנסיך שלי.

באותו לילה עשיתי אהבה עם הגבר שלי בפעם האחרונה. זה היה קשה. אחר כך ליטפתי אותו כמו שמלטפים מישהו שנוגעים בו בפעם האחרונה. והוא היה עם הגב אליי רוב הזמן. מדוע רצית שאשאר בלילה אם הפנית לי את הגב. 

אין ספק שזה היה אחד הלילות הכי נוראיים בחיי. ישנתי והתעוררתי לסירוגין. היה לי חם. רציתי חיבוק, רציתי אהבה חשבתי שאקבל כי הוא ביקש שאשאר. אבל אחרי הסקס הוא חזר לקרירות שלו. ובבוקר הוא קם בשתיקה. מלבד נשיקה על הלחי כשנפרדתי ממנו הוא לא נתן דבר.

ועכשיו אני שוב לבד. מתגעגעת אליו. זה אוכל אותי. והנה אני שוב לבד עד שאמצא אהבה חדשה. גבר שידע להעריך את מה שיש לו ביידיים. גבר שיהיה איתי כי הוא מת עליי ולא יכול בלעדיי ולא כי זה ל"תת צ'אנס". גבר שיסתכל עליי במבט מלא הערצה כי אני שלו. והוא שלי. גבר שאני עושה אותו הכי מאושר בעולם רק בליטוף שלי.

אני לא רוצה את האחר. אני רוצה אותו. ועכשיו מה שיישאר אלה התמונות, הזכרונות והרבה סימני שאלה. הנה אני והוא על אונייה בייון. והנה אחותו מצלמת אותנו בבית הוריו מחובקים, אחד על השני כל כך אוהבים. והנה רגע שאני בוכה במושב בגלל פגיעה ישנה והוא אומר לי "אל תבכי. אני רוצה  ילד ממך נורמה". ובאמת יום אחד, עוד איקס שנים יכל להיות לנו ילד חמוד עם הגומות שלי, העיניים החכמות שלו, הרגישות שלי והחופש שלו. הוא האדם הראשון בחיי שכל כך אהבתי שהייתי מוכנה להביא איתו בריאה לעולם.

אבל זה לא יקרה. ואני צריכה להמשיך הלאה. ואני מקווה שהוא ימצא את אשר הוא מחפש. שיום אחד יפגוש את האחת. אני מקווה שהשדים יתנו לו מנוח. כי הוא באמת אדם מדהים.

שיר של הראל סקעת, אבל עדיין נוגע. כל מה שבא לי לשמוע זה שירים עצובים כרגע.

"נתת לזמן לקרות כי לא הכרת משהו אחר בכית בכרית בהסתר ורק האמנת שאוהב הוא. וכל אותה תקופה הבאת על עצמך הסברים חשבת זה דבר שעוברים ואחר כך יהיה לנו טוב אם הוא ילך, אז תתני לו וכשילך את תדעי אם הוא ילך תחייכי לו אם הוא ילך, אל תבכי. זה שלך יקשיב לא תמיד הוא גם יחבק את כל תשוקותיו ינתק ברגע אחד שתגעי בו. חיים עוברים לאט פתאום זה קצת עצוב לחיות תקוות שאינן הבטחות המחר יקדם את בואך. אם הוא ילך, אז תתני לו וכשילך את תדעי אם הוא ילך תחייכי לו אם הוא ילך, אל תבכי. אולי הכל היה משחק בדרך למצוא את האמת והוא שתק ואת שתקת בבטן יש משהו בועט. אם הוא ילך תחייכי לו אם הוא ילך אל תבכי. אם הוא ילך אז תתני לו ואת תדעי כשילך אל תשכחי ותביני שזאת לא הייתה אשמתך"