לילות לבנים

עליתי לגג אצל הורי וישנתי שם על מיטת שיזוף. היתה רוח נעימה, התכרבלתי לי מתחת לשמיכה והבטתי למעלה. בהתחלה הסתכלתי לכוכבים וחיפשתי כמה צורות שלימדו אותי, ממש לא מזמן 'חגורת אוראיון' וכאלה. מדי פעם ראיתי כמה כוכבים נופלים. זה מדהים לראות כוכב נופל. אתה חושב שראית אותו שועט בשמיים בהבזק אור מהיר, אבל לא בטוח כי זה כל כך מהר. והקטע היותר יפה זה שמה שרואים בעצם התרחש לפני מאות שנים והאור הגיע רק עכשיו. אותו כוכב למעשה ייתכן כבר ונשרף ומת ממזמן. קצת מזכיר את סופרמן שדיבר עם ההולוגרמה של אבא שלו שנים לאחר מותו.

כשהבטתי מדי פעם לריצפה ראיתי נמלים על הגג. לפעמים להיות נמלה זה ממש נחמד, בלי תבונה כמונו, בלי תודעה מתוחכמת מדי רק דבר אחד בראש - איך לעזאזל אני מרימה את חתיכת הפיתה ומהנדסת אותה כך שהיא תוכל להכנס לארמון של המלכה שלי.

אבל אז נזכרתי שנמלה סוחבת עול כבד של פי כמה ממשקל גופה וויתרתי על המחשבה. בעצם כולנו נמלים לפעמים.

עוד מבט לשמיים שהיו ריקים עד לפני שעתיים והנה צצים להם עננים. איזה כיף, אני מחפשת פרצופים וחיות. הנה פרצוף של איש זקן שעושה שששש...עם האצבע. הנה עוגה גדולה וטעימה שמחכה לי שאוכל אותה בתום הצום. והנה כלב. תמיד רציתי גור כלב קטן ולבן. רצוי לברדור. אולי יום אחד כשאגור בבית עם גינה גם יהיה לי.

במקביל למנוחה הלילית שלי, התחלתי לקרוא בספר 'אמנות האושר' על שיחות עם הדאלאי למה. על פי הספר בני האדם חיים בחיפוש מתמיד אחר האושר. האושר הוא לא טמון בחפצים כמו אוטו חדש או משכורת גבוהה כי גם כשיש יעד חומרי, תמיד רוצים יותר ויותר. האושר הוא פנימי. "האדם נועד לבקש אושר וברור שרגשות אהבה, חיבה, קירבה וחמלה גורמים לאושר" אומר הדאלאי. הוא בעיקר מתעקש על העניין של החמלה וההזדהות עם מי שמולך כדי למצוא אושר אמיתי. ובאמת, משהו בחיוך שלו שמרוח על הספר נראה מאד שלם ומאושר. אני בדרך לשם.

מלבד האהבה עם השמיים בשינת הלילה שלי תחת הכוכבים, ומאחר וצמתי הלכתי לבית הכנסת. לעשות אהבה עם השמיים בכל מובן. אל דאגה, אני לא הופכת לרבנית נורמה. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי בבית כנסת ביום כיפור.

בערב יום כיפור עצמו הלכתי עם דנה ולמחרת ביום שבת עם שושי, שתי חברות מהשכונה.

ביום שישי היה קטע מצחיק בבית הכנסת. מסתבר שיש 'מסחרה' מעין מכירה פומבית על כל תפילה או מנהג חשוב שקשורים בחג. היה שם אחד ששילם 20 אלף שקל וקנה ברכה לפרנסה לשנה הקרובה. מישהו אחר שילם 8,000 שקל כדי לאחוז באחד מספרי התורה כשהוא מוצא לתפילה. היה גם משהו שקשור לרימון. לא הבנתי. בכל מקרה, כל המכירה הפומבית הזו התנהלה כשעה (!) בלי הגזמה.

התפילות היו מרגיעות, הקינות ובקשות הסליחה שמדי פעם נוגנו היו מרשימות. כולם עם טליתות מתחננים לסליחה. זה גורם לך להרהר בכמה נוולים ורשעים יש בעולם שכולם מתנצלים כל כך. 

אחרי הצום כבר הלכתי לכמה בתי כנסת אחרים באיזור תל אביב..אתם יודעים אותם מקומות שסוגדים לאלוהי הוודקה, המרטיני והיגר. באחד המקומות קיבלתי מיד עם כניסתי שוט כדי שאשאר. זה היה כמדומני וודקה תאנים. "מיד נפנה לכם מקום", אמר הברמן. כשראה שאני בדילמה ביקש "אל תלכי". אבל העדפתי מקום אחר שאשב בו מיד. שתיתי כדי לשכוח. שתיתי כדי לנוח. שתיתי כדי לחייך. שתיתי כדי למחוק. שתיתי כדי לאהוב. שתיתי כדי לשנוא. להכהות את הכאב שעדיין שם. כאב פנטום. כורתים לך איבר מהגוף אבל אתה מרגיש שהוא עדיין שם. אומרים שאלה כאבי תופת.

התמונה של השמיים אצל ההורים ליוותה אותי גם שם.

סטולי קריסטל. ה-תרופה ללב שבור

עריכה: אתם פשוט חייבים לצפות בזה. כריס קרוקר המלך