לילות לבנים

מחסום סופרים.

באמת שרציתי לכתוב. ממש התחשק לי לעדכן, אבל רבאק, זה לא יצא.

טוב, וידוי קטן - יש סיבה נוספת שמנעה ממני לבוא לכאן. אזהרה, מדובר בהתמכרות והתמכרות קשה. זה נקרא "פייסבוק". שעות אני מוצאת את עצמי זורקת אוכל על חברים, קונה עציצים למקורבים ושולחת חיתול משומש עם קקי לדנה ספקטור. כן לא היתה לי ממש ברירה, זה פשוט התבקש בגלל שיש לה תינוקת קטנה וזה. אני מקווה שהיא קיבלה את זה בהבנה.

למי שלא מכיר, מדובר בדף אישי, עם תמונות וכל מיני אפליקציות שניתן לצרף כמו אקווריום וירטואלי, משחק פוקר, היכרויות ועוד. ברגע שאתה שם, מתחילים לצרף חברים שגם להם יש דף והם שולחים אליך בקשות שתצטרף אליהם. ברגע ששני הצדדים אישרו את הבקשה - המסיבה מתחילה. אפשר להתכתב, לנשוך עם זומבי אחד את השני, סתם להציק באיזה ספאנק, נשיקה או צביטה, לשלוח שיר או קליפ ובקיצור -שמייח. הדבר הכי מפתיע הוא שנכנסים ומגלים שכל העולם נמצא שם. ליטרלי כל העולם. פתאום איזה שבדי אחד פרדריק התחיל לכתוב לי וגם איזה יווני אחד גליטיס שנראה לא פחות מאחד מקישוטי האקרופוליס.

עוד קטע נחמד זה הבונדינג עם חבר'ה שלא דיברת איתם מאז היסודי "הי נורמה, אז מה השתנה ב-13 השנים האחרונות? איזה זקנים אנחנו הא, הא, הא.."

וכן יש שם גם בלוגרים מכאן שמשתעשעים שם. אחת כבר נשכה אותי עם הזומבי שלה וצירפה אותי לצבאה האימתני. עכשיו אני מקימה צבא משלי ונושכת חברים אחרים. אני לא פתאט, אני סתם משועממת.

והנה שיר שהוא גם התנצלות על ההיעדרות שלי וגם פשוט שיר נוגה ומקסים.

צ'או בינתיים,

נורמה

אָדָם בְּחַיָּיו

מאת יהודה עמיחי

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ

זְמַן לַכֹּל.

וְאֵין לוֹ עֵת שֶתִּהְיֶּה לוֹ עֵת

לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

אָדָם צָרִיךְ לִשְנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,

בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים

וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,

לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.

וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְכֹּחַ

וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל

אֶת מַה שֶּהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה

עוֹשָׂה בְּשָנִים רַבּוֹת מְאֹד.

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן.

כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ

כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ,

כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב

וּכְשׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכּוֹחַ.

וְנַפְשׁוֹ לְמוּדָה,

וְנַפְשׁוֹ מִקְצוֹעִית מְאֹד

רַק גּוּפוֹ נִשְאָר חוֹבֵב

תָּמִיד. מְנַסֶּה וְטוֹעֶה

לֹא לוֹמֵד וּמִתְבַּלְבֵּל

שִכּוֹר וְעִוֵּר בְּתַעֲנוּגָיו וּבְמַכְאוֹבָיו.

מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו

מְצוּמָּק וּמְלֵא עַצְמוֹ וּמָתוֹק,

הֶעָלִים מִתְיַבְּשִׁים עַל הָאֲדָמָה,

וְהָעֲנָפִים הָעֲרֻמִים כְּבָר מַצְבִּיעִים

אֶל המַקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל