לילות לבנים

דם

כמה דם ירד אתמול מהפה של אורן. הוא קיבל אגרוף לפנים. ועוד אחד לראש. ואחר כך הוא דימם מעוד מקומות, בלי הפסקה. הוא נלחם בעוז מול מתאגרף מיומן, צרפתי שחור "בלאק ממבה", אני קוראת לו, ששיחק בו, שיחק בגוף שלו, אבל לא בנפש. אחרת לא ניתן להסביר איך אדם שספג כל כך הרבה מהלומות ויורק דם ואולי גם שיניים נשאר בזירה. הצרפתי ניצח.

אני מודה, היו רגעים שהיה קשה לצפות במכות, בהתעלפויות, ובחתכים על הגופות שלהם. זה מה שקורה שאת בחורה שמקבלת במקרה שני כרטיסים לתחרות 'קומבט דסרט' או משהו כזה שמכיל את המילה קרב, אומנות לחימה ומסיבה לא ברורה - מדבר. "זה מתקיים במדבר?" שאלתי את מי שהזמין אותי. והוא בתגובה ענה שזה מתקיים בנמל תל אביב שזה גם סוג של שממה כשחושבים על זה, במובן קצת יותר רוחני.

תמונה מאחד הקרבות

במצב של רווקות מדופלמת, סביר להניח שלא הייתי מוצאת חברה לגרור אותה לתחרות ההורמונים האלימה הזאתי, אבל למזלי הבויפרנד הוא גם בעוונותיו מתאגרף תאילנדי חובב כך שהוא ישר קפץ על ההזמנה. ואז עליי עם ברכיות לבטן, אבל לזה כבר התרגלתי.

היו שם כינויים מגוכחים כמו "The Hebrew Hammer" על איזה פריינטה אחד, אלוף ישראלי בג'וג'ידטסו ברזילאי (ויסלחו לי המהדרין אם אני הוגה את שמות הקודש עם שגיאות). אז אמרתי לממתק שאני נורמה "The Jewish Screwdriver"  ולא ג'ין, כי יש לי ידיים קטנות אבל מדגדגות בצורה קטלנית.

בסוף הקרב הגעתי למסקנה, גייז ממש יהנו מהספורט הזה. פשוט כי הלוחמים רוב הזמן על הריצפה, בשכיבה אירוטית, מחככים איש את מגן ביציו בזה של חברו בתנוחות שאת חלקן אפילו אני עוד לא נסיתי..לא סתם ערוץ 'אגו' הוא הספונסר.

לחיות כמו בר רפאלי 1

בדרך להאנגר 11, חרמנים על ההופעה ובכלל, עצרו אותנו קבוצת צעירים חביבה. "שלום, אנחנו מתוכנית חדשה בערוץ 2, יש לכם דקה?". ראינו שחבורות של מתאגרפים עדיין מחוץ לאולם אז הסכמנו לשתף פעולה. אז הבחורה שהיא כנראה המנהיגה שלהם המשיכה "יש לנו משימה לאסוף כסף, אז תמורת נשיקה או חיבוק שניתן לכם, תוכלו לתת לנו שקל?". אני גמגמתי וממתק השתלט על העניין והציע הצעה - הוא ינשק אותי עם חיבוק והם ירוויחו את הכסף. העסקה היתה מקובלת על כל הצדדים. הם הרוויחו 5 שקלים ואנחנו הרוחנו עוד 5 דקות של תהילה..

לחיות כמו בר רפאלי 2

באולם האגרוף, ישבנו בשורה הראשונה, ממש על הזירה, היכן שהדם משפריץ עליך והרוק ניתז עליך משל היינו דשא לממטרות בגינה של אולמרט. היינו שקועים עמוק עמוק בתוך קרב, אני מנסה להסתכל למרות האינסטינקט שרוצה לסובב את הראש וממתק מפרשן לי את המהלכים. פתאום, רץ אלינו צוות צילום שכולל כתב ערוץ 10, צלם וסאונדמן עם מיקרופון "בום" ענקי. "תסביר לה, תסביר לה", הם אומרים לו, והוא מציית, מסביר לי על הקרב בצורה נחושה כמו שחקן אופי בסרט של רוקי. ואז פונה אליי הכתב "מה נערה כמוך עושה במקום כזה?". יש, הוא קרה לי נערה! אבל אין זמן להסמיק, אני חייבת לענות מהר ואני עונה על כל השאלות. "אתם מתרגלים את הקרבות גם בבית?", הוא שואל החצוף ואני זורמת "כן, עשינו חימום לפני שבאנו הנה". "לא קשה לך לצפות בזה?", ואני עונה "לא, יש בחדשות דברים יותר קשים".

אני יודעת שהכלל הראשון במועדון קרב הוא שלא מדברים על מועדון קרב. אופס.

בום! ספאנק! סבון!