לילות לבנים

וואו. מזמן לא כתבתי כאן. אז הינני.

אני ספק יושבת ספק שוכבת במיטה החמה שלי, מעליי שמיכת הפוך עם תנור החימום האנושי והמפונק - החתולה. זה הזמן למחשבות נוגות של חורף. מין נעים ותוהה ביחד. בעיקר נעים.

הגשם דופק על החלון כמו מחוג שניות ומזכיר לי שהנה עוד רגע עבר. ועוד אחד. ועוד.

מדי פעם יש ברק ואז רעם או ששניהם באים ביחד ואני פוחדת מהבום הגדול. כשזה בא אני מפליגה במחשבות על הילדות שלי ואיך כשהייתי רצה למיטה של אמאבא תמיד סופות רעמים הפכו מדבר מאיים לעוד רעש רקע שתכף נגמר. מוזר, לפעמים אני מרגישה שלא השתנה דבר מגיל שמונה ועד היום. נשארתי אותה נורמה בהרבה מובנים. אולי הגיע הזמן להתבגר.

החורף מביא איתו תקופות חדשות. בקרוב עוזבת דירה להרפתקאה חדשה. בגלל המעבר התחלתי להתבונן יותר לעומק בכל מה שסביבי. אולי כדי לזכור יותר טוב לפרטים את מה שוודאי אני עתידה לשכוח. הבחנתי בשכבות צבע על אחת הידיות באחת הדלתות. היום היא ירוקה, פעם היא היתה אדומה. מסקרן איזה צבע יתגלה גם מתחתי השכבה הישנה. גם אנשים מתקלפים. אני תוהה מה יגלה מי שיקלף אותי. אני כבר לא מקלפת אחרים, אני מוצאת את זה חסר תועלת. לא אכפת לי אם אמת או זיוף, אם שכבה אחת או עשרים. רק שיהיה.

נעלי חורף, אני ונושי. מרגיש כמו מרק לרגליים

נוסטלגיה

מן מילה שרק מלהגות אותה מקבלים צליל עצבי במוח וטיק של עצב בעין.

בזמן האחרון, אולי בזכות הפייס בוק, אני מגלה מחדש קשרים מהעבר. חברים שנעלמו, קשרים שנותקו והנה הם חוזרים אליי. והכל רץ לי בראש כמו דייסה של זכרונות חלקם נעימים חלקם פחות. הנה החבר הראשון שלי מכיתה ד'. והנה הכלבה מהתיכון שהינו חברות טובות ודפקה לי ברז ועכשיו לאחר חנופות רבות מצידה, התחדש הקשר. והנה ההוא מהצבא וזה מגיל 15 ובקיצור אני מוצפת.

חבל שאי אפשר לעשות רי-סטארט לחיים. לשכוח את כולם. ובעצם, למי יש כוח לעבור את כל זה מחדש?

עריכה: תראו מה זה בן אדם מאוהב.