לילות לבנים

כמו שדנה עדיני שרה עם דניאל סולומון, שוב המזוודות פתוחות על המיטה שלי. אורזת את חפציי אורזת את חיי בקופסאות חומות של סופרמרקט ושל חנות צעצועים שכונתית.

אפשר לדעת הרבה על אדם מהחפצים שלו. בקופסא אחד הספרים האהובים עליי "התפסן בשדה השיפון", לידו קופה ריקה של חזיר מחרסינה, בושם שנגמר ושמרתי את הבקבוק שלו, מכתבי אהבה, אלבום תמונות ולוח שעם עם סיכות שרק תלחץ מספיק חזק והן גם מגיעות ללב.

עם כל קופסא שנאטמת, אני אורזת עוד זיכרון. הרבה זכרונות יהיו לי מהבית הזה ורובם ממש טובים. הבית הזה סימל עבורי התחלה חדשה בחיים. התחלה נקייה. השארתי את נורמה הישנה במקום אחר.

הדירה החדשה שעברתי אליה מסודרת כמו בית של משפחה. נעים וחם. יש לי שותף חייכן ודואג, גבר אמיתי שבא עם בונוס - הוא יודע לבשל (ראיתי חזה עוף מופשר במקרר ולא, אין לו חברה). זה כבר לא מרגיש כמו דירה שכורה. החדר שלי גדול מספיק כדי לנשום ולשאוף ושוב לנשום בלי לעמוד על קצות האצבעות. למרות שלפעמים לעמוד על קצות האצבעות זה נחמד. אני מגיעה לחדר, מביטה במראה והבבואה שלי מביטה בי חזרה. מי את נורמה ולא ג'ין? שנים שאני מנסה לענות על השאלה הזאת ואני לא יודעת את התשובה. אני מניחה שאוכל לומר רק מי אני לא.

בית

החלום שלי הוא בכלל יום אחד לגור בבית על חוף ים, מרחק נשיקה מהגאות והשפל. בית קטן על עמודים מעץ, עם מרפסת, מים כחולים וחול לבן. כל יום ללכת על החוף, להשאיר טביעות רגליים קטנות לאמא אדמה, למולל את החול הלח מבין האצבעות. סוג של אמירת שלום לטבע ולמחרת שהן ימחקו להתחיל מחדש. להרגיש את הרוח בשיער. לספור את מחזוריות הגלים. לאסוף צדפים.

כשהייתי קטנה היה שר לי אבי שיר של ירדנה ארזי שמזכיר לי בדיוק את התמונה הזו.

אולי השיר הזה יכול לענות  הכי טוב על השאלה מי אני.

השיק הדייג סירתו אל המים לעבר הים העמוק ילדה קטנטנה אפורת העיניים נשאה תפילתה לרחוק אלי, נצור מצולות האינסוף ושמור נתיבות בימים כמוני עומדים ילדים על החוף והמה בני דייגים צחק הדייג נעלם אל האופק ורוח נשבה בהמיה אי שם על החוף עמדה היא באופל ילדת דייגים הומיה