לילות לבנים
בחורה - אישה - נערה שכותבת על מחשבות, תהיות, על גברים, על נשים, על יחסים. על שמח ועצוב. על שחור, על לבן.
בעיקר על מה שקורה לה בלילה לבן. |
| 1/2008
אניגמה
הקטע הבא עשוי להיות לא מובן, אולי חידתי. אבל הוא אצלי בלב והוא חייב לצאת החוצה. חייב. וזה המקום. ואני שרויה במין מצב רוח מוזר.
החיים זה דבר לא ברור. ספק אם יובן לי אי פעם. שביל מתפתל רצוף מהלומות, בורות וגם פסגות והפתעות. שביל של אבנים צהובות וכחולות ואדומות וורודות וירוקות וכל צבעי הקשת. ולפעמים צריך להושיט את היד כדי לקטוף איזה אנקדוטה חביבה בצד הדרך. ולפעמים הדרך קוטפת אותך, מן חור שחור שבולע הכל ואתה נסחף למערבולת בחוסר שליטה מוחלט ומתנחם בכך שבתום העניין אתה תחזור לאותו שביל עם אבנים. ותמשיך ללכת.
ואני הולכת יחפה בשביל. בקרוב יומולדת 27 זה הרבה זמן לפצוע רגליים יחפות בשמש הלוהטת. פעם מיכל דודתי גררה אותי ברגל, הייתי ילדה בת 5 ללכת לטייל בגינה המרוחקת 10 דקות מהבית של סבתא. הערצתי אותה אז הייתי יחפה ביום קיץ לוהט. גם היא היתה יחפה. רגליי שרפו ובכיתי וקפצתי מכאבים. ומיכל הכריחה אותי להמשיך ללכת איתה ולא לעלות לקחת נעלים "זה תכף נגמר" הבטיחה, פוצצה בלון גדול במסטיק בזוקה והתכף הזה לא היה כל כך מהר. הריצפה להטה מחום ואז גם הבנתי, למרות גילי הצעיר, שאין זו יד המקרה שעוברת אני את מסע היסורים הזה. זה היה מכוון והמשיך בדרכים אחרות פחות ציוריות ורלוונטיות כרגע. במקרה ההוא קינאה.
ועכשיו שוב אני בדרך הזו של החיים. לוקחת שאיפה מסיגריה תועה ובוחנת את עצמי. למה לעזאזל אני מעשנת בכלל. בשבועות האחרונים עליתי כמה קילוגרמים. אבל גם השלתי אותם מהר תוך ימים ספורים. אני מביטה במראה. החזה עדיין עומד תודה לאל. הישבן עדיין חצוף. המבט מתגרה וממזרי לפרקים ותמים לפרקים. אבל הוא חי. אני חיה. עם אופציה למחייה. יש אנשים שמחפשים לצלול אני מחפשת להמריא.
ואני הולכת בדרך החיים נקלעת למצבים שאינם בשליטתי. שוב מערבולת. מנסה להבין היכן טעיתי. מדוע זה קורה לי. הרי זה ודאי קורה לכל כך הרבה אנשים, אז מדוע אני מרגישה כמו איוב שכאבים אלה נועדו לי בלבד. ורגשות אשם על החלטות שנעשו ועל דברים שכבר קרו ואחרים שלא יקרו.
יכול להיות שמיציתי את עצמי. הגיע הזמן להוציא מהמזווה איזה תחפושת חדשה ומרעננת. מסכה. להיות אדם אחר. לברוח ממני כי להיות אני כרגע קצת גדול עליי.
אני בתקופה שבה כל דבר קטן נראה גדול. כל עצב הופך למפח נפש. וכל שימחה לאושר גדול. אני מרגישה כל ורוד וכל נים דם בגוף שלי ולפעמים זה טוב ולפעמים פחות. אני מבינה מה הרגישה עליסה כשאכלה מהעוגה וגדלה מדי ואז שתתה מהמשקה וקטנה מדי.
בזמן האחרון בכל פעם שאני עוצמת עיניים, רגע לפני שנרדמת אני רואה ושומעת אותו. וזה כואב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין