לילות לבנים

אתם בטח חושבים שמדובר בעוד פוסט שמדבר על גופו השרירי של זאוס, סליחה, נועם. או על בגד הים הקטנטן של מרינה ונעמה. אז לא. מסתבר שלא צריך להיות תקועים על אי טרופי בקאריבים בשביל לשרוד. לא צריך לאכול קוקוס. לא להרתיח מים וגם לא לעבור משימות שנבנו לגיבוש סיירת מטכ"ל. לפעמים כל מה שצריך זה פשוט להיוולד במדינה קטנה שנקראת ישראל.

בשעות הבוקר המוקדמות פילסתי את דרכי לכיוון רכבת ישראל. התחנה - השלום, בצמוד לעזריאלי. השעון מורה רכבת הבאה ב10:08. כעבור עשרים דקות תמימות של איחור מגיעה הרכבת. יש לי נסיעה של שעה וחצי לפניי לכיוון באר שבע. ביום גשום ואפור כמו עכבר מת. מי אמר שהחיים לא יפים?

אבל זה עוד כלום לעומת הדרך חזרה - פה למעשה מתחיל המסע בהנחייתו של גיא זוארץ. "בהישרדות תמיד יש הפתעות", אומר גיא. והרי הן לפניכם.

הגעתי בדיוק בזמן להביט בזנבה של הרכבת מתרחק במורד הפסים בחזרה לכיוון הבית, תל אביב. "יש רכבת עוד שעה", אמרה לי מאבטחת שחורידינית שלעסה מסטיק בפה פתוח משל היא מחכה לזבובים שיקפצו פנימה ויעזרו לה ללעוס.

אז חיכיתי וסביבי היו 3 חיילים. תוך שעה הגיע מספר החיילים במקום ליותר מ-1,000. חאקי מימין, חאקי משמאל. חאקי עומד, חאקי יושב, מילת המפתח - חמשו"ש. בעודינו מחפשים (ארטיק) קוקוס להשביע את הרעב בשבט החאקי להלן כפי שמסביר גיא "צה"לונטוס, על שמם של אזרחי המדינה הפראיירים שמתגייסים עבור שני שליש אחרים שאינם עושים דבר", והצמא החל מכה בגרונינו היבש. מכונת שתייה ממולי. בצהלה הפקרתי את מושבי על הספסל לחייל עייף שתפס אותו תוך שנייה ופילסתי את דרכי בין ים התיקים, הקיטבגים וחברי השבט האחרים אל המכונה הנוצצת. אך הנה טוויסט - צוות ההפקה דאג מבעוד מועד לרוקן את המכונה מכל הפחיות. כי בהישרדות אין דבר כזה שאין דבר כזה. אז שתינו גשם, כמו בג'ונגל,שורה של אנשים עם פה פעור לשמיים מתענגים על כל טיפה.

לפתע קול בקע מן השמיים (אלוהים? זו את?) היא הפנתה אותנו לרציף מס 1. "משם תצא הרכבת עוד מספר דקות..." ידענו כי מדובר במשימה החשובה ביותר. חבר שבט שלא יגיע בזמן - יודח מהנסיעה. לפיכך, הקהל הרב של צה"לונטוס קם על רגליו והחל מתפרס על פני הרציף. אך אבוי, לא רק שמספר דקות הפכו שוב לעשרים, רק הפעם בגשם זלעפות ללא מחסה, הרי שגם אלוהים הטעתה אותנו. הרכבת יצאה מרציף מספר שתיים. בני השבט האומללים באלפיהם החלו לרוץ לכיוון פתח יציאה קטנטן.

מודעים לכובד המישקל על הכף החלו דוחפים, בועטים את דרכם החוצה. יהודים נמחצים בדרכם לרכבת - מעלה קונוטציות חיוביות, הלא כן?

בדקה התשעים נדחקה נורמה לקרון האחרון, שנייה לפני אובדן פסל החסינות השבטי ושנייה לפני שהודחה לאי המתים (להלן המתנה של שעה נוספת בתחנה הבאר שבעית). נדחסתי כל כך בין האנשים עד שהיו רגעים שרגליי לא נגעו בקרקע ופשוט נעתי בכוח האינרציה של חברי השבט מסביבי שהואילו בטובם לדחוק את דרכי למעלה בחביבות. ככה זה ישראלים אחים זה לזה.

מצאתי מקום ישיבה והתענגתי על הכסא הנוח וכמו שאמרה מרינה "הרגשתי כמו מוגלי בבית מלון", בדיוק כך הרגשתי אני. א-מ-ר-י-ק-ה!! ומה אתם יודעים, זה בישראל!

צ'ו צ'ו. רכבת ההפתעות. מי שמוצא את נועם זוכה באננס

במהלך הפרק הודחה בבושת פנים האתיופית. בהישרדות ערוץ 10 לא חשבו לנכון לתת ביטוי למיגזר הזה, אבל  ב"רכבת ישראל - הישרדות הדור הבא", יש המון אתיופים. "הי, אני נטלי, חיילת בת 19 מדימונה" היא מציגה את עצמה בפני זוארץ. וזוארץ לא נשאר חייב, הוא מציב בפניה משימה - "עלייך להוריד בתוך חמש דקות את המזוודה שהבאת איתך וששוקלת כמוך, כלומר ככמות המשקל שהבאת בחצותך את הסהרה בדרכך למקהלה של שלמה גרוניך, ולהניחה ברציף בבטחה".

אז נטלי היתה המודחת הראשונה. הדבר קרה כשהיא שלחה חבר שבט שמזכיר את משה, להביא את המזוודה שלה. רק שחברת השבט עשתה טעות טקטית וירדה מהרכבת לפני שמזוודתה הגיעה אליה. טעות של מתחילים. וכך נותרה מאחור נטלי, מנסה לשווא לפתוח את דלת הרכבת שהחלה לנסוע. ומהצד השני חייל אומלל, שאוחז במזוודה שיותר גדולה ממנו בלי טלפון או יונת דואר ליצור איתה קשר.

אז נטלי עכשיו באי המתים..תודו שתחנת ה"הגנה" היא הדבר הכי קרוב לזה.

ואני חזרתי לאי שלי.

"נורמה, קחי את הלפיד וחזרי לשבט" מבקש גי"ז. וכך יצאתי מותשת כפועל בניין למחלף השלום הסואן. במקום לפיד הדלקתי זנב של ג'וינט שלקחתי מ"לולה" חברתי. "אש זה מקור החיים", מלמלתי וניסיתי להתחמק מהגשם. עוד יום על האי. עוד יום של הישרדות.