לילות לבנים

יש משהו נחמד בלפגוש אנשים ששנים לא ראית. כך פגשתי השבוע פעמיים במקרה את ל' חברה מבית הספר היסודי, בבית קפה שכונתי שם היא עובדת כמנהלת משמרת. בפעם הראשונה היא חיכתה לשתי חברות שלה. בפעם השנייה הייתי לבד וכך גם יצא לנו לדבר.

העלנו זכרונות מבית הספר. איך היינו מכינות אצלי כדורי שוקולד, ישנות אצלה הרבה ושומעות את וויטני יוסטון בקלטת של 'שומר הראש' וצופות בסידרה בוורלי הילס. היא לא הסתדרה בבית הספר, הגיעה בגיל יחסית מאוחר וזכתה לכינוי לא מחמיא 'גורגו'. אני הייתי חברתה היחידה מכל הכיתה.

אז אחרי שדיברנו על קריירה, חלומות, מסרנו ד"שים להורים וכו, נסבה השיחה סביב מערכות יחסים. "אני בקשר כבר שנה", סיפרתי לה. והיא סיפרה שגם היא בקשר מזה חודשיים. ואז היא התוודתה "את זוכרת את החברות שלי שהיו כאן בפעם הקודמת שנפגשנו? אז אלה שתי אקסיות שלי זה סוג מערכות היחסים שלי". לא הופתעתי מזה שהיא לסבית. כנראה שהחיים בעולם שכולו לא סטרייט טובים יותר. אני לא יכולה לדמיין מצב שבו חבר שלי יושב ומפטפט עם האקס על כוס קפה וכבדים ביין. בעצם, אולי אם הכבדים הוצאו אחד מהשני במהלך קרב זכרי ואלים.

ואז היה לה וידוי נוסף. האמת שאני שכחתי מזה. אולי הדחקתי. היא סיפרה לי שכשהיינו קטנות היא נמשכה אליי והתאהבה בי. ככה בעצם היא גילתה שהיא אוהבת בנות. בעוד אני פינטזתי על ברנדון וסטיב (טוב הייתי בת 12 מותר לי), אז היא פינטזה על ברנדה ו..עליי. נזכרתי שפעם שישנו אצלה היא אמרה שרטוב לה בתחתונים בגללי. עשיתי את עצמי ישנה. לא אמרתי לה שאני זוכרת, כי זה היה מביך את שתינו. אבל מאותו רגע פתאום קצת חששתי שלא תנסה להתחיל איתי בבית הקפה או משהו שיגרור אחריו אי נעימות מסוימת. 

אבל בסוף סיכמנו שנישאר בקשר. אפלטוני!! בכל זאת הבחורה מאמנת כושר אישית ושחקנית כדורסל ולי לא אכפת להתאמן עם עוד מישהי. אולי גם נכין כדורי שוקולד יחד מתישהו לזכר ימים עברו. זה בטוח ייצא טעים! רק שלא תגע לי בציצי.

חופים הם לפעמים געגועים לנחל. ואני מרגישה כמו חוף שנחל עזבו.

אוף. כמה שאני מתגעגעת ל-פאטאל ארור!! כבר חודש שלא נגענו, ליטפנו, הירחנו, מיששנו, חייכנו, עשינו אהבה ורדפנו אחד אחרי השניה. ויש עוד חודש כזה לפנינו. השבוע התוודיתי בפניו שאכלתי סרטים מהאפשרות שהוא היה או יהיה שם עם מישהי אחרת למרות שסיכמנו על נאמנות בזמן ששנינו רחוקים ומטיילים בעולם. הפחד מכרסם כי אחרי הכל כבר נכוויתי בעבר. אבל אז הבנתי שלא משנה אם זה בפאב באלנבי או בשירותים בקופנגאן - פיתויים תמיד יהיו בכל מקום. הוא אמר שאף אחת לא מעניינת אותו שם. והאמת שזה נכון לגביי גם כאן. הוא יצא לצוד כרישים בים האנדמני ואני מתחמקת מהם, להקות שלמות פה במסיבות בתל אביב. כמו כרישים הם מריחים את הלבד. ומסתבר שהמשפט "יש לי חבר" הוא תמיד חד כמו צילצל. אז כנראה שגם אני חיסלתי כמה.

הוא שלח כמה מכתבים אוהבים מאד. וזה מציף אותך באחת בגעגועים. וזה כואב. כמו שזה מחמם את הלב. כשאלוהים ברא את חווה מצלעו של אדם, הוא בטח לא חשב שהיא תהיה כזו הורמונלית. כל שיחת טלפון מרגשת. כל מכתב. כל הודעה בפלאפון שאומרת 'אני חושב עלייך'. אז כתבתי לו גם "אני מתגעגעת אליך צייד כרישים, צוללן, מטפס הרים מתאגרף. ממעמקי הים ועד ראש ההר אני אוהבת אותך".

וגם הוא אוהב.

"תמיד יש קצת שיגעון באהבה. אבל תמיד יש קצת הגיון בשיגעון." פרידריך ניטשה