לילות לבנים

את השירות הצבאי הכי קרבי יצא לי לעשות במסגרת העבודה. עבודה מעניינת שמטעמים מובנים לא אוכל לחשוף אותה כאן ואל תנסו לנחש. במלחמת לבנון השנייה נשלחתי לחזית, הפוך מנתיב הבריחה. השבוע הייתי בכוננות עזה "במידה ותפרוץ מלחמה", ציטוט של הבוסית. ביקרתי בשדרות גם במהלך נפילת טילים וזה ממשיך.

אתמול הייתי בסוג של חו"ל. ביקרתי בהתנחלות בית אל ובבסיס אוגדת יהודה ושומרון. בשנייה שעוברים מחסום הנוף כל כך משתנה. פתאום יותר מרחבים פתוחים. עצי זית, הרים מסולעים. כבשים רועות באחו. נוף חדש מוכר ולא ברור. אפילו שונה מירושלים הסמוכה. מלפנינו ומאחורינו מוניות פלשתיניות דוהרות במעלה השביל המתפתל לו כמו נחש.

ההתנחלות מרגישה ארעית מדי. זה מוזר כי כשביקרתי בזמנו בגוש קטיף ממש טרום ההתנתקות, המקום היה כל כך יפה ומטופח כמו ישוב קבע יוקרתי. וילות, קוטג'ים, חממות, נוף לים וריצוף הולנדי. כאן לעומת זאת היו בתים מכוערים והכל הרגיש כמו בסיס צבאי אחד גדול, גם מחוץ לאוגדה.

כשהגענו היה קר, קפוא. אני הייתי בסוג של "הקפצה" ולא הכנתי ביגוד מתאים לכפור. יצאתי בחמש וחצי בבוקר מבית הורי משם לקחתי מונית לתחנת אוטובוס לירושלים. מהתחנה עוד מונית לבסיס פיקוד דרום בירושלים ומשם בשיירה לכיוון השטחים. זה היה כל כך מוזר, ערפל שרר באוגדה והיה חשש לשלג. כשחזרתי כמה שעות אחר כך לתל אביב, היתה שמש קייצית. עולמות שונים. השפתיים יבשו לי מהשינויים הקיצוניים בטמפרטורה ועכשיו אני מתהלכת עם צבע אדמדם בפה כאילו אכלתי ארטיק דובדבן.

הקצינים בערך בגילי שליוו אותנו מאד התרגשו לראות בחורה בגילם שהיא לשם שינוי לא חיילת, ולא ילדה. מצחיק, לא צריך להיות מרילין מונרו עם חצאית מתנפנפת ברוח בשביל לעודד חיילים בשטח.

ביום שני הקרוב אני ממריאה לערבות אוסטרליה ויש לי תחושה שאיך שאברח מכאן תתחיל מלחמה עם כל ההסלמה בדרום והקטיושות, לא רק קסאמים, שהחלו טובחים גם באשקלון.

אז את המצבים המסוכנים שרדתי בשלום והמחסום מאחורי. ואז איך שהגעתי הביתה, נכנסתי בדלת, הסתכלתי על מטען הבטריות של המצלמה כש..בום. חטפתי בומבה בראש מהקיר. ממש יופי לי. ועכשיו יש לי בונקלה קטן ואדום במצח. חיי בסימן "צבע אדום". חיה.

אני מיירטת את עצמי מכאן.

הגיגים של סתם. בלי משמעות מיוחדת

רוצה לדעת. לא להאמין. מתאווה. לפעמים מצליחה. אבל הכל חוזר בחזרה

רגע של נחת. רגע של אושר. ופתאום רגע רע. כמו רעל בוריד סגול

נמאס לי כבר לספור נמשים. ואיתם גם דמעות. נמאס לי גם לספור חיוכים. וגומות

החיים הם דבר אירעי. סוג של תקלה זמנית. עם כל חוויה מתווסף דף לספר חיי למי שאני

ואיך יכול להיות שדף אחד שמש ובאחר גשם? ולמה לעזאזל יש עונות כמו סתיו

אני רק רוצה לחיות בשלום עם עצמי אבל זה לא המצב

מה עושות האיילות בלילות? ישנות. ואני לא

אולי כדאי שאתחיל לנגוס באנשים ולהפוך לערפד. לפחות אצדיק את הערות

גם העבר מחיק. שברי ילדות נעלמים אחד אחד. את הבית שלי הרסו. וממפעל השוקולד ברמת גן נותרו רק חורבות

אני משחקת את המשחק חיילת של שוקולד על לוח שחמט ממרציפן שהולך ונמס

אולי בנדודי אמצא שלווה

לַיְלָה לָבָן

לילה אשר בו אור הירח מאיר היטב, בדרך כלל כאשר אין עננים והירח מלא. "אור הירח על ההר, לילה לבן בשדות בית לחם" - נעמי שמר, בשדות בית לחם.

או

לילה חסר שינה.