לילות לבנים
בחורה - אישה - נערה שכותבת על מחשבות, תהיות, על גברים, על נשים, על יחסים. על שמח ועצוב. על שחור, על לבן.
בעיקר על מה שקורה לה בלילה לבן. |
| 7/2008
אפטיה
כשנעם שליט, אבא של גלעד, כן זה מהמנהרה החשוכה איפשהו בעזה, דיבר איתי היום בעצרת והתחיל את המשפט בשמי הפרטי "נורמה, כפי ששמעת..." עברה בי צמרמורת בכל הגוף. משהו בעיניים הכחולות שלו עם המבט החודר, כשברקע אני שומעת את קולו של בנו מהקלטת שנשלחה מהשבי, הצלמים מסביבינו מנציחים את השיחה עם פלאשים בוהקים, תשובתו אליי שלו שנאמרה בכובד ראש ולמעשה לא היה בה תוכן של ממש, אבל היתה מאד אישית ונעימה - הכל יחד היה מאד מסחרר. ואולי העצב שהרגשתי הוא כמו סם וזה מה שגרר איתו את התחושה.
אחרי שהלך ממני חשבתי על זה שזה נורא מוזר. ההיסטוריה כאילו בוחרת לעצמה את גיבוריה בפינצטה. זה יותר מדי מהוקצע בשביל להיות מקרי. בנועם שליט יש לכאורה את הכל - הוא פוטוגני, מתנסח לעניין ובחוכמה, אשכנזי רחמנא ליצלן, שקט באופן שיכול להתפרש כחוזק מצד אחד וכאב עמוק מצד שני. נועם שליט הוא אולי הדובר הכי טוב שגלעד יכל לבקש לעצמו. במלחמה התקשורתית על שחרור השבויים הוא מסיים את קו הזינוק בפוטופיניש פחות ממחצית השנייה אחרי קרנית גולדווסר, שפניה היפות נצרבו לי בזיכרון.
ובכיכר בעצרת ההזדהות היו תחילה מאה איש בקושי. ואני תהיתי - איפה לעזאזל כולם. האם לאף אחד כבר לא אכפת? עם ישראל קיבל את הקתרזיס שלו בהחזרת שני ארונות הביתה ועכשיו, במין פוסט אורגזמה לאומית טראגית כולם ספונים בבתיהם? זה היה מאכזב. בהמשך הגיעו עוד כמה עשרות ובסך הכל אפשר לומר שבהיו שם בערך 500 איש.
במקרה הטוב. וקולו של גלעד הושמע שוב ושוב, רועד ומדבר. מדבר ורועד. ובקולו שומעים את המינעד שלנו הישראלים - רופף, שפוף, מפוזר וכואב ואיננו.
ההיסטוריה בוחרת את הגיבורים שלה. אנחנו בוחרים לשבת על הספה בבית מול הטלוויזיה, לצקצק בלשונינו ולזפזפ לתוכנית הבאה.
עוגיה
יש לי בעיה. אני חיה את הנוסטלגיה עוד בהוויתה. כלומר - יש לי נטייה להספיד דברים כשהם עוד מולי. אני מתבוננת בחלון על שלוותו, ציפורים על העץ חוסות בצילו, פוקחת עיניים לעוד בוקר קייצי עם רוח מלטפת ואז חושבת - מתישהו זה יהיה רק זיכרון. ואז אני נהיית עצובה על כך שמתישהו זה כבר לא יהיה.
יש הרבה רגעים יפים, ודווקא בטוב נגררות לפעמים המחשבות על הרע.
למשל, היום אבא שלי סיפר לי שהוא טייל עם סבי בשדרה ליד ביתו. הם העלו זיכרונות, בעיקר דיברו על סבתא היקרה ז"ל. וקולו של סבי עולה במוחי ואני מתחילה לפתח מחשבות - הוא זקן, הוא גם ימות מתישהו. וכך גם כשאני משוחחת איתו. אני שותה כל מידע בצימאון, חושבת שאולי שזו שיחתנו האחרונה. והוא מצידו מלבה את זה הפולני עם משפטים בסגנון - "הבריאות כבר לא משהו. אני כבר לא בנוער העובד. את יודעת..מושכים. לפחות אני יודע מה שאני אומר ומה קורה סביבי"...ועוד מילים שעושות לי ממש עצוב. מאחורי כל מילה אני מפזרת סוכר. מנסה שיהיה טעם מתוק. כמו בתבנית אפייה - אני לוקחת רגעים והופכת לצורות, לבבות, כוכבים, משולשים של זכרונות. לפעמים יוצא שרוף.
למזלי, זה קורה רק בתקופות מבולבלות. ואני בסך הכל רציתי עוגיות.
עוגיפלצת
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין