לילות לבנים

דמעות. דמעות של עצבים. כעס ועלבון בקצה הגרון. אגרוף קפוץ. אני לא יודעת מה לעשות עם כל הכעס הזה. משתגעת. לא נרדמת.

אני אדם מאד בוטח. האנשים שמבקשים בקרבתי ומוצאים חן בעיני מתחילים באמון של 100% מבחינתי, עד אשר הם מוכיחים אחרת. אני אוהבת לבטוח באנשים, אני אוהבת להאמין שהעולם מכיל בתוכו טוב. והאמת, שגם אם הייתי רוצה קשה לשנות הרגלים ישנים ואופי של אדם. זו אני.

והנה, האנשים הקרובים אליי ביותר, פעם אחר פעם בוגדים באמון שלי, בוגדים בי. 

הפעם זו בחורה. אולי אני לא צריכה להישמע כזו מופתעת.

כבר בגדו בי בעבר.

הנה רק לפני כמה חודשים, גיליתי שגם הלשעבר שלי שכל אחד מאיתנו טס לטיול נפרד יחסית קצר, ונפגשנו לטייל יחד לקראת סופו - בגד בי. טרום הטיול היו ריבים שנסבו סביב נושא שמירת האמונים. לבסוף סיכמנו על שמירת אמונים הדדית. הוא דאג מהעניין עד כדי כך,  עד כדי כך שהוא התקשר במהלך הטיול מהרגע שטסתי שיחות סופר יקרות מתאילנד, לטלפון הישראלי שלי ששהה באותה העת לצידי ברחבי אוסטרליה, רק כדי לוודא שאני נזירה. ואכן הייתי. כמות הפעמים שיכולתי לזרום שם עם חתיכים אוסטרלים, שוויצרים, נורווגים, איטלקים, בריטים ומה לא שהתחילו איתי באותו החודש, היתה עצומה. ואני שמרתי אמונים, גם בגלל שסיכמנו שכך נעשה וגם כי שלח לי מילות אהבה ממסיסות באס.אם.אסים ובמיילים במהלך הטיול שיצרו אצלי ציפייה ענקית לפגוש בו כבר ורק בו... לא הזיז לי כלום חוץ ממנו.

משנגמר "ירח הדבש" המדומה וחזרנו למציאות הישראלית, התגלו דברים שגרמו מצידי לחשדות. למה חשדתי? הוא חזר עם כל מיני מילים בגרמנית לאיך אומרים "לק לציפורן ברגל", חבר שלו חטף מחלת מין קשה, הוא בכל הזדמנות דיבר בקרבתי על הבחורות בתאילנד והמליץ לחברים שלו להביא שקי קונדומים שהם נפגשים איתו שם. כשהטחתי את זה בפניו הוא ממש נעלב. "איך את יכולה להגיד כזה דבר?" והוסיף "אני יכול להתגאות שחווית תאילנד שלי נקייה", אמר ושיחק את הכועס הפגוע משל הוא נבחן לסרט זוכה אוסקר של שפילברג. ואני רציתי להאמין לו. האמנתי לו. אחרי הכל, לא רציתי להודות בעובדה הפשוטה שאני מטומטמת. פתי. מפגרת. באחרונה הסתבר לי שלחבריו הקרובים ביותר, הוא סיפר סיפורים וזמירות אחרות. איך אני יודעת? כי הם סיפרו לי. מסתבר שבנים רכלנים לא פחות מבנות.

אז נכון זה היסטוריה. כביכול זה לא רלוונטי ונכון, הוא עצמו לא רלוונטי. אבל המידע הזה לכשעצמו מצלק אותך אוטומטית. כל אחד שיבוא עכשיו, כל גבר בחיי, אני תמיד אחשוד בו שלא יהיה נאמן כלפי. אני תמיד אפחד שיבגוד בי. גם אם הכל ייראה מושלם, כי השטח המת שאיננו רואים, הוא שהורג בסופו של דבר. והעבר בונה אותך. או הורס אותך.

היום בערב, כאמור, גיליתי שזו בחורה-חברה קרובה מאד. מישהי שהכרתי לא מזמן. למרות ההכרות הקצרה התחברנו ברמות גבוהות. בטחתי בה. היא סוג של "נדלקה עליי" (בקטע אפלטוני) באיזה חתונה של חברה משותפת. היא החלה יוזמת קשר אינטנסיבי. והיא מאד חכמה, ומוצלחת, וכייפית, ומקשיבה, ומגניבה. ויש לנו כמה חברות משותפות. אז שיתפתי פעולה עם חיזוריה הרבים, ויצאנו לאכול ולשתות, ריכלנו על בחורים בחיינו וחלקנו אהבה למוזיקה אייטיזית ביזארית. אבל ראיתי שמשהו אצלה מאד חסר ביטחון, מאחורי כל הבלונד עם הפן הקבוע, והציצים הגדולים מסיליקון, והציפורניים המוקפדות והבנויות שמשוחות תמיד בלק ורוד. גם קלטתי שלמרות שמושלמות החיצונית שלה, "סקס על מקל" היא מאד בוחנת מה אנשים חושבים עליה, ומאד חוששת, ומאד נעלבת אם אינה מוזמנת למפגש חברתי זה או אחר.

היה ביננו חיבור רגשי. היא חווה פרידות וחזרות מאקס שקשה לה לשחרר ממנו ולו קשה לשחרר ממנה. אני מאד הבנתי לליבה וספגתי שעות על גבי שעות של להקשיב ולתמוך בה. והאמת, שאין דבר שיותר ממלא אותי מבפנים מלדעת שאני יכולה לתמוך באנשים. להיות אוזן, כתף ולעזור בכל דרך שאני יכולה.

וכך הכנסתי אותה לביתי, אם נהיה כנים, הרבה פעמים היא הזמינה את עצמה. באה, יושבות, מפטפטות.

קצת הציק לי שהיא מאד אוהבת לגעת לי בפרטי איפור וקוסמטיקה ולנסות אותם ולהתאפר בהם לפני שהיא ואני עוזבות את הבית. מן קטע של בנות...בלי לשאול, היא פשוט לוקחת ומשתמשת. וכן, היא מאופרת בכבדות. אבל נתתי לה כי הבנתי שזה חלק ממנה ולא הפריע לי ברמה מוגזמת, סתם נראה לי מוזר כי אני לעולם לא אגע באיפור של בחורה אחרת, אלא רק בשלי.

גברים, דיבורי קוסמטיקה בקטנה, דלגו-דלגו

אני מזהירה מראש שהמשך הסיפור עשוי להישמע אולי כמו איזה פאקצה בת 12, אבל לטעמי גניבה זו גניבה גם כאשר מדובר בפריטים קוסמטיים ששווים יקר מאד. המהות היא המעשה לא המוצר.

יום אחד היא מגיעה אליי שוב הביתה. כולה זוהרת בפנים מאיזה סומק בצבע זהב-ברונזה (ברונזר). הבטתי בה וחשבתי בלב "איזה קטע, יש לי ברונזר ממש בצבע דומה, ונורא יקר שקניתי בזמנו, אולי גם לה יש?". אבל זו היתה סתם מחשבה טיפשית של פאקצה. הנחתי לה.

למחרת היה לי דייט. רציתי להשתמש קצת מאותו פריט איפור יקר, כי נזכרתי בקיומו אחרי שבאה אליי מרוחה בזהב, אך במהרה גיליתי שאיננו בנמצא. מאד מוזר. איש לא ביקר אצלי בבית חוץ ממנה. בעצם ידיד שלי היה לחצי שעה אבל הוא סטרייט וממש אין לו עניין בברונזרים. זה היה מאד יוצא דופן, כי זה תמיד מונח בארון קטן באמבטיה ולא זז משם. הפכתי את הבית ו..כלום.

שלחתי לה אס.אם.אס עצבני לפני הדייט, הודעה כזו שמרמזת שאני חושדת אבל לא מאשימה, משהו בסגנון "אני עצבנית לפני הדייט ולא מוצאת את הברונזר שלי". היא התעלמה מההודעה.

סיפרתי לאימי ולעוד חברה על החשד. אבל הן גרמו לי לחשוב שאולי זה אבד ושאתן לה לצאת מחמת הספק. אז כך עשיתי. 

מסיבת פיג'מות בלי הפי אנדינג

לפני כמה ימים ביקשה לבוא אליי לישון. היא היתה בדיכאון שוב בגלל האקס שלה. שמחתי לקראת מסיבת הפיג'מות, מזמן לא היה לי ערב ביתי כיפי, אבל ליתר ביטחון החבאתי פריט איפור אחד או שניים. אבל הפעם היתה מטרה חדשה אליה לא התכוננתי.

היום, אני מושיטה יד לקרם עיניים חדש לחלוטין, שרק יצא מהאריזה שאבא שלי קנה לי לפני שבוע בדיוטי פרי בשווי 60$. אני פותחת את הקרם עיניים, ועיני חושכות! חצי ממנו 'נעלם'! בקושי נשארה הקופסא ומעליה קצת קרם. מסתכלת בצנצנת אחרת של קרם אחר- והנה, סימנים של שלוש אצבעות שמנמנות שלקחו 'שליכטה' מהקרם והטביעו את חותמן המלוכלך בלובן הטהור. רואים שמישהו לקח ושם בצנצנצת נפרדת. כאלה כמויות, הן ממש לא לשימוש חד פעמי "בטעות". זכרתי שהיא נכנסה עם תיק האיפור הענקי שלה לשירותים. תסלחו לי על השפה - הנחתי שהיא מחרבנת ובמחזור. מסתבר שהיא חירבנה אכן כן, אבל עליי! 

הדם עלה לי לראש. אני גם לפני מחזור כך שעצביי רופפים בכל מקרה. כתבתי לה מכתב, וביקשתי ממנה לתת הסברים. אני גרועה בעימותים, אבל העלבון והכעס מילאו אותי. היא רצתה כתף תומכת, מישהו להישען עליו. הכנסתי אותה לביתי, הבאתי לה הכל. וגם אין לי בעיה שתשתמש לי בדברים, באהבה, אבל למה מאוחרי הגב לגנוב? למה בלי רשות? עשיתי לה משהו רע?

אני מפחדת להתעמת איתה היום. היא הרי תכחיש קרוב לוודאי, ואז-מה אעשה? ואולי אני הוזה? אולי הקרם התנדף? אין לי שמץ, מה אני אמורה לעשות? איך לכעוס? איך לדרוש ממנה חזרה את מה שלקחה, במיוחד בהיעדר הודאה באשמה? אוףףףףף.

כנ"ל לגבי ההוא בתאילנד. בגדת, אז למה הצביעות? למה לא להגיד את האמת בטיול "לא התאפקתי" או וואטאבר ולהתמודד עם ההשלכות? או שאל תתקשר בכלל ותן להכל למות.  למה להתקשר 20 פעם ביום דאז, ולוודא שחגורת הצניעות שלי מונחת במקומה, אם הזין שלך לא התאפק חודשיים ונדחף לכל חור? והיא ועוד איך הונחה.

למה לבגוד באמון של אנשים. למה? החברות שלי שווה גניבה של 60%?

אולי זו קריאת השכמה עבורי בשביל להבין שאני חתיכת ילדה מפגרת, שסומכת על אנשים, ואוהבת לתת אבל נדפקת.

כל כך קיוויתי שלא אצטרך ללמוד את השיעור הזה.

יום כיפור. אני סולחת לשניהם. ואפילו איחלתי להם שנה טובה.

אבל לשכוח? לעולם לא אשכח. יש צלקות שאינן מגלידות לעולם. 

הפחד הכי גדול שלי הוא פחד מהמוות 'תנאטפוביה'. מסתבר שפוביה (בעת) מוגדרת כ"פחד כרוני, בלתי הגיוני וחולני מחפץ, אורגניזם, מקום או סיטואציה מסוימת". אז כן, יש לי פחד חולני ממה יקרה לי כשאמות.

היו לילות לבנים כמו סיד, בהם לא הייתי נרדמת מהמחשבה על המוות שלי. לא עוזרת לכך העובדה שאני לא מאמינה באלוהים ובחיים שאחרי המוות כך שגן עדן לא בא בחשבון. מבחינתי יש שם ואקום. חור שחור. קצת כמו שינה ללא חלומות, תמיד מעט מפתיע להתעורר ממנה.

הפסיכולוגית שלי טענה בזמנו שחרדת המוות שלי נובעת מרגשות אשם. זו לא חרדה שמפריעה במיוחד לתפקוד היומיומי שלי. היא פשוט גררה נדודי שינה, פחד ודיכאון. אני יכולה לחשוב על שתי סיבות יותר הגיוניות ממה שהיא הציעה. הראשונה - בן דוד שלי הגדול, היחיד שנולד לפניי משני צידי המשפחה, נפטר מסרטן כשהיה בכיתה א'. אני הייתי אז בגן.

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה בבית חולים. הוא היה מאד מצוברח, כאב לו. אני בטעות דרכתי לו על האינפוזיה והיא מעט השתחררה. הוא התחיל לצרוח ולבכות עד שהאחות הגיעה לסדר את זה. מיד אחר כך הוא נלקח לחדר אחר, הרגשתי רע והלכנו הביתה.

כמה ימים אחר כך אבא בא לאסוף אותי מהגן. הוא אמר לי בקול חנוק שניר נפטר. אני בכיתי. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי במוות. מיד התחילו מחשבות ושאלות פילוסופיות - מה יהיה איתנו אחרי המוות? יש שם משהו בכלל? שאלתי את ההורים כל הזמן שאלות כאלה. קצת הזוי לילדיה שאמורה לקפץ על נדנדות ומגלשות. אין ספק שזה יצר אצלי דיכאון. וזה לא קיבל עיבוד טוב כי הייתי בטוחה שאני קשורה למוות שלו, בכך שדרכתי לו על האינפוזיה.

המקרה השני שהשפיע עליי ושלאחריו החלו חרדות הוא ניסיון ההתאבדות של אחותי הקטנה. אין דבר יותר כואב מזה. היא אמנם ניצלה אבל הטראומה ישנה. כמו גם המכתב שכתבה כפרידה ממני, האחות שהיתה לה כמו אמא חקוק אצלי בראש. "הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות" רשמה הילדה. ולי היו הרבה כוונות טובות, אבל נותרתי עם הגיהנום.

אז כן. קרה שלא נרדמתי. והדופק הואץ. ונחרדתי מהמחשבה שיום אחד אמות. ואני עדיין נחרדת מכך. לחשוב על גופי מרקיב, על התולעים אוכלות אותי על העונות עוברות ואני תקועה במקום אחד בבית העלמין המסריח, עושה לי רע.

אבל לאט לאט אני משלימה עם זה, עם תסמונת הפיטר פן שלי. הלוואי והייתי בארץ לעולם לא.

ובדקתי בויקיפדיה. כמות החרדות שקיימת היא אינסופית וביזארית. כך למשל, אני מניחה שנשים רבות סובלות מאנופטפוביה הפחד להישאר רווק/ה. כל עוד הן לא סובלות מגנופוביה פחד מיחסי מין, אז הסיכוי שישארו כאלה פוחת. ויש גם אבלוטופוביה חרדה מרחצה או שטיפה ואורופוביה שזהו פחד מזהב. מי שמפחד מנשים יפות סובל מונוסטרפוביה. מרבית הגברים התל אביבים המקולקלים עושה רושם סובלים ממה שנראה לי כמו הפחד הכי נורא שיש פילופוביה - פחד מאהבה, התאהבות או להיות מאוהב.

כן. אין ספק. בבארים התלאביבים נמצאים הרבה אנופטפוביות ופילופוביות. ומי שחושב אחרת ולא סובל מאלודוקפוביה (פחד מדעות אחרות לשלך) שיקום.

בזמן האחרון אני חיה את חיי כחופש מתמשך. אין לי כוח לקום בבוקר לעבודה. למעשה במרבית המקרים אני מתעוררת בצהרים. כמו טינאייג'רית בחופש הגדול.

לפעמים אני מרגישה כמו עלה נידף ברוח. כלומר, אני עושה דברים, יוזמת, משקיעה מתכננת אבל מרגישה שחיי נעים קדימה בלי שליטה. פוגשת אנשים, חברים פרצופים. מתאמנת במכון כושר. אוכלת שותה. עובדת. ישנה. עוד יום ועוד יום. אבל איפה אני? מי אני בכלל?

אני יודעת שקצת מוקדם בצהרים לשאלות ותהיות נוסח "קיומינו לאן", אבל אני באמת לא רואה כרגע מה המטרה שלי בחיי. והאמת? אין לי כוח לחפור ולנסות להבין מה המטרה שלי. אני מרגישה שכל עוד אני שמחה בחלקי וטוב לי אני צריכה להמשיך עם הזרם, עם המטריקס הזה של החיים.

אני מאמינה שגם אם אזהה מטרה, בשלב הזה, לא יהיה לי כוח להושיט יד לכיוונה. ויתרתי.

לפעמים אני מרגישה כמו כדור קטן של עצבים. יש הרבה דברים שמפריעים לי ואני שותקת. אולי מפחד לאבד דברים, אנשים. אולי מהצורך הזה של לרצות את כולם, חברים, משפחה, חבר. לא ברור למה, אבל יש טריגר, זה זז לי בבטן באי נוחות, עולה למוח, אני חושבת על זה ומחליטה לנעול בפנים. כספת קטנה של כעסים לא ממומשים. לפעמים כשאני עושה ספורט חלק מזה יוצא החוצה. לפעמים בחלומות ובתת מודע. אבל המציאות קשה מדי להתמודדות בשבילי.

אני רוצה לצעוק להגיד "זה מציק לי. די", אבל זה לא תמיד יוצא. לפעמים כן. רק לפעמים. והכי מעצבן כשזה יוצא החוצה, והעולם כמנהגו נוהג כאילו הזעקה האיומה שלי היתה בסך הכל ציוץ.

אין לי כוח למלחמות. של החיים.

לפני כמה ימים ראיתי את הסרט רוקי 6. סרט לכוסיות בחיי, עם קרב אגרוף אחד מסכן וכל השאר דרמה ובכי על אישתו שמתה "אדריאן" (יש לקרוא בקול מתבכיין) ופלאשבקים מטורפים. אבל היה שם קטע קיטשי להחריד שתכל'ס נכון - הוא הטיף מוסר לבן המעצבן שלו ואמר משהו בסגנון "בני, החיים זה לא גן של שושנים. הם יחטיפו לך מכות כואבות ויפילו אותך הרבה. החוכמה זה לדעת לחטוף, לספוג את המכה, לקום ולהמשיך הלאה". אבל בעולם שהוא לא הוליווד, בחיים שלי, נמאס מהמכות של החיים. כלומר, כיף לי להילחם עם אנשים אמיתיים :-)  אבל המכות האלה, במיוחד הנפשיות, ההישרדות זה כל כך נמאס.

למה אי אפשר לקום בבוקר ולדעת שמה שאני רוצה יקרה. ולא, אין הכוונה לשאיפות בומבסטיות, אני לא מבקשת לזכות בטוטו-לוטו. דברים קטנים שעד כה נראו לי טריוויאלים. מסתבר שאינם טריוויאלים כלל וכלל. דברים שקשה לי להעלות על הכתב מראש שהם נתפסים בעיני כמובנים מאליהם.

לא יודעת מה אני מחפשת. עומדת לי על קצה הלשון המילה "ביטחון". אבל אולי זו פאטה מורגנה. ביטחון עצמי? כלכלי? זוגי?

לא בטוח. אבל יש משהו, יש חוסר כלשהו שמשגע אותי וגורם לאי שקט פנימי.

וכמו שללי כתבה היום לגבי כמה שנמאס מהגוף וזה. כנראה שבשורה התחתונה, נמאס לי ממני.

פעם סיפרתי שאכילת בשר בלילה או לחילופין אנטיביוטיקה גורמים לי לחלומות רעים. תוסיפו לזה ג'וינט קטן ותקבלו חלומות הזויים.

אני מניחה שהמוזה לחלום הבא היא סתימה בכיור לאחר שטיפת כלים מאסיבית, שאריות מארוחת פסטה בולונז בשתים עזרה בלילה.

חלום ראשון:

היה שם כלא, כמו בסידרה 'אוז'. עמדה שם אחת הדמויות, זו שרצחה את התינוקת שלה בנהר ונידונה למוות. היא התהלכה בתאה במעגלים על אדמת אספלט, כמו גרגירי כביש לא סלולים. לידה עמדה ילדה, בערך בת 6 מפוחדת. גם היא היתה אסירה וערומה. היא חיכתה להזדמנות הראשונה שהיתה לה והחלה צועקת 'רצח'!! 'רצח'!! היא בכתה. כשהוציאו אותה היא סיפרה שהאישה רצחה את אחת האסירות שהיו שם. הסוהרת חיפשה ראיות וגילתה שהגופה בותרה והחתיכות שלה מפוזרות בתוך הצנרת. מרקיבות ומסריחות כבר חודשים מבלי שאיש הבחין בכך.

התעוררתי. חיבוק וחזרה לישון. המוזה לחלום הבא היא ככל הנראה מעברי דירות קניית דירות בארץ ובחו"ל של ההורים שלי. אבא רוצה למכור דירה אחת בחולון, לקנות 3 בתאילנד ולהשכיר אותן. אולי אחת מהן תהיה עם בריכה.

חלום שני:

אני גרה בדירה עם מישהו. יש לו חזות ומבטא רוסי. בהמשך החזות שלו משתנה לגבר אחר, נמוך, שמן ושעיר, אבל בשלב זה של החלום הוא עוד גבר אסטתי. יש לו דיל מיוחד על הדירה - הוא מתגורר בתוך בית חולים בסוג של שכירות משונה. מדי יום הוא צריך ללכת לרופא להוציא אישור מחלה ואז הוא מקבל את המפתח לדירה מחדש. פתאום דבר רע מתרחש - המישפחה שלי מחליטה לעבור לגור בצמידות אליי. אבאמאחות. שכנים. התחושה היא של חנק "מה אתם עושים פה?" אני חושבת לעצמי. אני מתפדחת מהבחור שאני גרה אצלו שלא מבין מה כל המשפחה שלי נתקעת עכשיו באמצע החיים. אחר כך הוא משנה צורה לגבר המכוער והולך לחפש את הרופא כדי לקבל אישור מחדש לדירה.

משעמם לי. אני מדוכדכת. אולי אחזור לישון.