לילות לבנים

סוף סוף סיימתי את התואר! בהצטיינות! בחיי, זה היה התואר הארוך ביותר בהיסטוריה. את הקורס הראשון לקחתי עוד בתיכון ומאז שקעתי לתוך הקריירה בתקשורת כשהניסיון משחק תפקיד יותר מכל תואר, אפילו דוקטורט. קורס פה וקורס שם והזמן חלף לו, ולפני שבועיים הגשתי את עבודת הסמינר האחרונה שלי בנושא ערפדיות, וקיבלתי מאה. בזאת, תם ונשלם. כעת משמוחי פנוי יותר לדברים אחרים ורגע לפני שאמצא לי תואר שני, יש לי קצת זמן לחשוב שוב על הכתיבה, על סיפורים שקופצים לראש, הגיגים וכל מיניישן. את הסיפור הקצר הבא כבר הכנתי בראש ממזמן בביקור האחרון הארוך בארץ כשהלכתי עם הקטנצ'יק בעגלה בפארק הירקון.

לעָבֶּד לא היו הרבה חברים. "הוא ילד רגיש", אמו תמיד אמרה עליו בשיחות חולין עם השכנה כשתלו כביסה ונפגשו לכמה רגעים בין המרפסות. "את יודעת, בוכה כשאבא לא בבית, מתרגש אם אחיו לוקח לו את הצעצוע, רגיש". עם או בלי הרגישות שליוותה אותו, הוא היה מתבודד. הולך ברחבי יפו העתיקה, ילד בן שש עזוב ומעט מלוכלך, יחף על האספלט הלוהט מחפש פינות נסתרות ודרכים חדשות, מקומות מסתור מפני המבוגרים. לא אחת חטף מכות מאבא כי נעלם ולא שב הביתה בלילות, שהתחיל לספור את הכוכבים מתוך אחד השיחים בחושך והתבלבל והתחיל שוב מהתחלה והתבלבל שוב...

יום אחד הגיע אבא מהעבודה עם חיוך גדול. "היום נערוך סעודה גדולה, כיד המלך...רוחי, רוחי רוצי למטבח מריאן צריך לחגוג". האירוע כך מסתבר היה קידום בעבודה של נסר, אביו של עבד. משוטף מכוניות פשוט במכונה האוטומטית הוא קיבל קידום להיות מנהל סניף "אוטו ספא יאסוף ובניו" בעיר בת-ים השכנה. בתום הסעודה, ממש כמו הגירסא הערבית של סנטה קלאוס, שלף נסר שק כבד ובו צרור מתנות: רובה פלסטיק ודיסק של שאקירה לאללה, גיטרה לנור, טלפון גלאקסי לבשאר הבן הבכור ואילו לעבד הקטן מבין כולם, שלף את המתנה הארוכה ביותר עטופה היטב בנייר חום שלא נגמר. רץ עבד עם המתנה לחדר אותו חלק עם אחיו הגדול, נכנס לארון וסגר את הדלת. עם פנס קטן האיר על המתנה והחל לקרוע את העטיפה, משתדל לראות מה מסתתר שם כמה שיותר מהר. משחשף את המתנה עיניו נצצו, הלא יאומן קרה הוא קיבל את מה שתמיד רצה "חכה". חכה חדשה טלסקופית עשויה פיברגלס מבריק, עם מבחר קרסים ופתיונות. חכה כמו שראה בטלווייה, חכה כמו שראה בנמל את הזקנים הולכים על אונייה וחוזרים באישון ליל...

כשהוא חדור רוח הרפתקנית החל במנהג חדש מדי בוקר; היה מעמיס את החכה על כתפו וצועד יחף מיפו ועד לנחל הירקון דרך הפארק. העוברים והשבים מביטים בו המומים, ילד קט עם חכה כמעט בגודל שלו, קופץ בדילוגים ושר שירים בערבית לאורך הטיילת. אבל כשאסף את החכה לחיקו הרגיש שהוא לא אותו ילד רגיש יותר. המבטים לא הזיזו לו, הליחשושים לא הטרידו אותו, החכה היתה הנשק שלו או ליתר דיוק המגן מפני העולם. כשהיה מגיע לירקון היה מחפש בין השיחים את המחבוא שלו, שם קבר את הדלי והפתיונות ומתיישב בפינה רחוקה מההמולה של האופניים והאצנים בקרבת מפל מים נסתר. ומחכה. ומחכה. ומפהק. ומחכה. סופר עד עשר, ומאה ומיליון ומיליונתלאפים. ומחכה. המון סבלנות. 

ועבר שבוע, ושבועיים. ווהנה כבר חודש שהוא צועד עם החכה. ועבד כלל לא רוצה ללכת לבית הספר לכיתה א'. אביו שפרש מלימודים בגיל 12 לא התנגד ולא לחץ עליו "לכל אחד הייעוד שלו, מי ללימודי הספר ומי לעבודת כפיים" אמר, למורת רוחה של האם.

ועבר עוד חודש ועבד התחיל לדוג דברים מקרקעית הירקון וליצור אוסף של חפצים בלי תכלית. בהתחלה היו אלה פחיות חלודות של רד בול וקולה, אחר כך מצא נעליים עלומות, סנדלים ותחתונים. בהמשך אסלת שירותים שבורה וגלגל אופניים. את החפצים היה אוסף לתוך שק גדול וגורר אותם חזרה ליפו. לא ברור למה, גם הוא לא הבין, אבל זה נראה לו נכון. יום אחד בעודו יושב עם חכתו על הנחל, ראה אדם אחר עם חכה, ודלי גדוש מלא בדגים לעייפה. רץ אליו עבד ורצה לשאול אותו מה הסוד שלו? כיצד משנים את המזל מאשפה חסרת ערך לדגים? אבל האיש היה גס רוח "עוף מפה ילד. אין לך בית ספר ללכת אליו? ההורים שלך יודעים שאתה מסתובב פה במקום ללמוד?" סובב את גבו והלך. ועבד, ילד רגיש, הזיל דמעה וחזר לשבת ליד החכה שלו שלא נעה ולא זזה אף לא מילימטר.

מדוכא מכך ששוב אין דגים באמתחתו היה חוזר הביתה עצוב. פרצופו העצוב היה הופך גם את אימו מריאן לעצובה. בנה הקטן, שבור לב. יום אחד החליטה אימו לעשות מעשה. היא עקבה אחריו בדילוגיו לכיוון הירקון. התחקתה אחריו בדרכים לא דרכים ששמורים רק לילדים קטנים וזריזים. לרגעים נדמה שאיבדה אותו אבל הנה שוב החכה מבצצבצת לה בגאון מבין השיחים. כך גילתה את מקום המיסתור וצפתה בבנה יושב שם במשך שעות ארוכות, מחליף פתיונות, מדבר לפכפוך המים כמעט בתחינה מבקש מאל הים פוסידון שישלח לו דג אחד בלבד, לדוג ולשחרר חזרה אל הים. הביטה בו עד ששקעה השמש והחל להטמין את הדלי הריק בחול מתחת ללבנה גדולה. לפני שהבחין בה הספיקה להתחיל את דרכה הביהת כשליבה אף כבד יותר מבעבר.

בעודה חושבת על המקרה עלה במוחה רעיון. למחרת הלכה לשוק, קנתה דגים חיים ורשתות. עוד לפני שעבר התעורר לקחה מונית עם בעלה של השכנה לפארק. קשרה את הרשתות בזרם הקט ויצרה מתחם קטן לדגים שבינתיים נהנו מעוד כמה שעות של חסד אינם במטבח עילית תל אביב כלשהו מככבים כ"חריימה" או "דג היום עם רוטף עגבניות חריף ושום".

עבד הגיע כהרגלו הגיע אל הפארק חולף על פני העוברים והשבים המביטים בו כרגיל בהשתאות. כמדי יום, חפר והוציא את הדלי, ניקה אותו מהחול והרכיב את הפתיונות. הבעת פניו הראתה על עייפות רבה וחוסר שביעות רצון אך במקביל גם על תקווה. שלח את חכתו על פני המים ולפני שהספיק להבין מה קורה החלה החה לרעוד, לרקד, לרצד, ולהימתח. עבד הקטן נלחם בכל כוחו לסובב את הידית והרגיש כי ידיו כושלות. הדג היה כבד מדי לידיים קטנות שכאלה. אבל עבד לא ויתר. נלחם ונאבק וצעק והשתולל כמעט כמו הדג בצד השני ואז זה קרה  -דג יפייפה כסוף ובוהק עלה בגאון בקפיצה חדה ובאותה מהירות שקפץ כך גם נחת על האדמה והחל מחרחר, מפרפר את פירפורי הגסיסה של כל יצור מיימי מחוץ לסביבתו. מהר שיחרר עבד את הדג והחזירו למים. ואז שלח שוב את חכתו והפעם היה זה דג בצבע כתום בוהק כמו השקיעה מעל יפו. גם אותו שיחרר במהרה. וכך שלח את חכתו ובכל פעם דג אחד חדש, מעט שונה, מעט צבעוני יותר או פחות ואת כולם שלח חזרה עם פירסינג קטן, סימן הכר של "עבד דג אותי"...

שמח וטוב לב קבר שוב את הדלי מתחת לאבן. הפתיונות נעלמו אל מעמקי הים. כך רץ יחף בשיא המהירות הביתה לספר להוריו על הנס שקרה. ואימו חייכה כמו שלא חייכה כבר הרבה זמן, לפחות מאז שנולד. ומאז אותו יום בר מזל היה מבקר מדי פעם את הנחל עם הדגים, מביא עימו פירורים להאכיל אותם ויושב וממתין לא ברור למה. אבל היה לו את כל הזמן שבעולם.

אין לסיפור מוסר השכל. גם לא תובנה גדולה. אבל אם תטיילו בירקון ותראו ילד קטן, שיערו סתור, מבטו שובב, אולי בן שש, רץ הלוך וחזור יחף עם חכה, תמסרו לו נשיקה או תביאו לו דג. רק אל תלעגו לו, "הוא ילד רגיש" אימו אמרה.