לילות לבנים

אתחיל במסקנה מהפוסט הקודם: אחרי שאני שותה כמויות בלתי נדלות של אלכוהול, ובמיוחד כשאני בורחת לדייט הכושל מהר מהר הביתה, צריך לאזוק את אצבעותיי הקטנות על מנת למזער נזקים שמתבטאים בפוסטים עצובים.

יום למחרת הפוסט הקודם היתה לי בחילת בוקר. היא צצה במשך כל היום. ידעתי שאני לא בהיריון מרוח הקודש כי רוח הקודש קצת דילגה מעליי באותם ימים.

ולפעמים כל מה שצריך זה חיבוק.

בימים שאחרי ההנג אובר, חבר טוב שלי הזמין אותי לירושלים, לטייל בסמוך לעיר לכיוון ים המלח במעיין מבוע. זה היה טיול פרידה ממנו, הוא טס לחצי שנה להודו, טיול ארוך שנברא כדי לשכוח אקסית. מאז שהיא הלכה לפני כחודש וחצי, עזבה את מעונם המשותף בתום שנתיים יחד, הוא לא אותו אדם. הוא עצוב. ממש עצוב. וכואב לי עליו כי הוא מקסים. בנסיעה למעיין הוא קצת נחשף יותר. חשף טפח וגילה טפחיים ממסגרת הסיפור שדי כואבת וכוללת את חבר הכי טוב שלו שהתאהב גם הוא באקסית ומאז שנכנס לחייהם, כנראה שגם התפתחו אליו רגשות מכיוונה בחזרה. החבר הכי טוב והאקסית לא עשו פיזית דבר ועדיין,בגידה לא חייבת להתבטא במגע, היא גם יכולה לחיות בלב.

אני מכירה את כל הנפשות הפועלות - הכרתי אותם עוד כזוג בפסטיבל טבע ואת החבר המשותף. מצחיק איך התמימות שנראתה אז בטבע עת חשנו עצמנו ילדי פרחים ביער, למעשה הכילה הרבה מאד סודות ואמוציות. בתום הפסטיבל, התקרבנו כחבורה והוא שמר יותר על קשר ממנה, היא היתה מרוחקת, וכנראה שזו הסיבה - הפרידה שריחפה מעל ראשם. הם הלכו לטיפול זוגי וקרה לה מה שקרה גם לי בעבר בטיפול זוגי - ההבנה שזה לא זה. ואז היא לקחה מזוודה וניקתה הכל. את מה ששכחה הוא הכין לה בתיק עם מכתב חמוד ומרגש על חרוזים בצבעים שונים ומה מסמל כל אחד מהם בקשר שלהם.

בירושלים כידוע אין ים. לכן מקום כמו המעיין הנובע הוא בריחה לירושלמים למים ומקום לשלוות נפש, לאנרגיות. ותכל'ס - הרבה יותר מרענן מהים לטבול במעיין מלא דגיגים קטנים וירוק. צעדנו ברגל בין השבילים, עברנו פינות קטנות בהן רחצו אנשים והגענו רחוק עד למקום בו לא הפריעו לנו יותר מדי. הכרנו שם כל מיני חבר'ה, רובם ממש צעירים חיילים, ניגנו שרנו איתם והיה כיף. שרצנו שם מלא. כמה שעות טובות. היה שקט ולא המוני. היה טבע בצורה הכי יפה שלו ונקייה.

פה המקום לציין שעובר עליי שינוי פנימי. אני גיליתי מחדש המון דברים שלא ידעתי שאני עד כדי כך אוהבת, כמו לטייל. אני לא יודעת אם מדובר במשבר לקראת גיל 30, הגיל המפחיד שהולך ומתקרב, אבל משהו בי אחר. אני הרבה יותר מחוברת לרצונות, למאווים שלי והרבה יותר יוזמת דברים חיים. ב-חיים הכוונה לצאת לטבע, למרחבים, לעוף עם טרקטורון מעופף, לרכב על אופנוע 1200 סמ"ק והלרגיש כמו קליע של תותח או סתם החוצה לרחוב, למסיבות, פאבים העיקר לא להתפגר בבית מול האותיות והפיקסלים המשמשים אותי עכשיו בעת כתיבת שורות אלה.

אז במעיין דיברנו על אלתרמן, על השיר 'פגישה לאין קץ' שמספר את רעיון האהבה לאהובה והאהבה לאהבה בכלליות. ושרנו שירים עצובים. בכל פעם שנסיתי לעודד אותו עם שיר שמח, הוא העביר לשיר חדש ונוגה כמו 'סוף הסיפור' של יהודית רביץ והחל לשיר אותו. הוא סיפר בדמעות על אהבתו אליה, למרות הפגיעה. על איך הכירה אותו בגיל 17 והיתה מאוהבת בו בסתר במסגרת הסצינה הירושלמית ורק שנים אחר-כך יצרה קשר דרך פייסבוק והקשר בינהם החל. על הילדים שרצה ממנה שיטיילו איתם יחד בקיבוץ שלה. אז במקום ילדים, הוא טס להודו לחצי שנה והיא עכשיו בחו"ל גם כן בטיול בתאילנד.

וחשבתי שלמרות הכאב החד זה מאד יפה הרגש. יפה לראות אהבה ולשמוע אהבה, גם אם היא כבר איננה נוכחת אצל שניהם היא כן בהווה שלו, אבל כנראה בעבר שלה. יש אנשים שמרגישים בכל החושים שלהם. אני כזו. כל תחושה היא קצת כמו תחנת רדיו שמנגנת שיר יפה אבל חזק מדי. כל צבע שאני מתבוננת בו הוא נוכח וקורן ומאיר או אפל וחשוך עד צביטה ברשתית. וזה מעיק לפעמים. אבל כשבא משהו טוב, הוא בא בעוצמה מאד חזקה. וכך גם כשבא משהו רע. קצת כמו לחיות תחת השפעת סמים כל החיים.

ויש אנשים שלא מרגישים. יש אנשים קרים. לפעמים הם אינם קרים במקור אך הם עטופים בכל כך הרבה שכבות הגנה שהם פשוט אטומים. או אולי אוהבים את עצמם כל כך שאינם מסוגלים להכיל אהבה נוספת.

אחד השירים הכי אהובים עליי הוא של ג'ון לנון 'איך' ומדבר בדיוק על זה. אני זוכרת בתיכון שלמדתי לבחינות ושמעתי את המלודיה הזו וחיבקתי את המילים. ועכשיו, אני כבר לא יודעת מה כדאי - להיות אחד שלא מרגיש באמת וחווה את החוויות עד הסוף, או להרגיש ולהיות בגבהים ולצידם לרדת לעומקי תהום. אני מקדישה את השיר לכל אלה שמנותקים רגשית...

בערך בחמש בבוקר רעש המסגדים הבליח לתוך החדר..."אללה...אללה וואקברר...אלללללהההה" ויצר אוירה קסומה. הקשבתי למואזין, עצמתי עיניים ולרגע הרגשתי מרחפת. מדהים כמה קולות יכולים לשנות אנרגיה אצלי.

אומרים שאין כמו ירושלים בלילות, אבל האויר הקר מבחוץ ודמדומי הזריחה הפכו את ירושלים לעיר שאין כמוה בזריחות. כמה שעות קודם לכן שמעתי גניחות מחדר סמוך, שלוו בחריקת מיטה שהרעידה את כל המלון. הבטתי על לולה ישנה לידי ולא הבנתי איך היא מצליחה לא להתעורר מהסימפוניה הסמוכה. זה כנראה האלכוהול שהפיל אותה. לפני כן אני ולולה שיכורות אחרי שיצאנו עם החנפן לפאב ירושלמי. אין ספק שבעיר הקודש מתרחשת לה פארטייה רצינית שלא מביישת את מסיבות הקיץ הלחות בגוש דן. ואין ספק שהירושלמים והירושלמיות הרבה יותר מגניבים מהתל אביבים הפלצנים - אין ערסים, אין פאקצות צפוניות, כולם מושבניקים אמיתיים (כאלה שנולדו במושב) או ירושלמים אמיתיים שזה מסתבר כמעט אותו הדבר. בחורים יפים באופן טבעי בחורות יפות באופן טבעי וכולם מחייכים. אז אחרי שהתחברנו והפכנו לאטרקציה "הן מתל אביב!". "באמת??? מה אפשר לעשות למענכן?" שמחות וצוהלות ומלוות בקוביית חשיש וניירות גילגול עשינו דרכינו לחדר. בכניסה לסמי מלון שמזכיר יותר אכסניית סליז במרוקו פגשנו את הבחורה המדהימה הזאת. היא צינית ומעניינת ויפה ומגלגלת -אליפות. הבטתי בעשן יוצא לי מהפה והשיחה זרמה לכיוונים של מסטולים. זה תמיד מהפנט אותי האפור המופשט שיוצא מריאותיי, שיוצר צורות באוויר ונעלם ונוצר מחדש כמו ריקוד של האוויר. עישנו המון המון חומר. שזה תמיד שילוב מנצח עם אלכוהול. הסכמנו שאין ספק שביום שבו נהיה בבית מלון אמיתי, כזה שלא מתעוררים בו מזוג שמזדיין בחדר ליד כי הקיר מנייר, ובאותו היום אז גם נזרוק טלוויזיה מהחלון בלי רגשות אשם - או אז נדע שבאמת עשינו את זה. או לחילופין שלקחנו יותר מדי הירואין.

אבל הטלוויזיה נשארה במקום ואפילו המיטה לא נשברה כשהגענו וקפצתי עליה.

קודם לכך דישדשנו בחיפושינו אחר הסמי-מלון ששולם באדיבות מקום העבודה. היה קר והרגיש כמו בחו"ל. שאלתי את לולה הרוסייה אם היא לא שמחה שהגענו למוסקבה ובאמת הרגשנו כמו בחו"ל. התהלכנו בסימטאות הציוריות, נשמנו אויר והרגשנו חופש!!!! הבטנו בפאב אחר, מגניב לא פחות שם נחתו עיני על כפיל של פיטר רוט שלאכזבתנו נודע כבעל שיער גב שלא היה מבייש את החתולה שלי. אני בטוחה שלפיטר האמיתי זה לא היה קורה. לכפיל השעיר שלום.

באופן הזוי בשעה שקדמה לכך הייתי במשרד ממשלתי, רחוקה שנות אור מאוירה של שכרון חושים.

אחורה, קדימה, אחורה. אני כותבת הפוך. מסתבר שהזמן כן יכול ללכת אחורה לפעמים. מכונת הזמן מייצרת מילים, שיוצרות משפטים, שיוצרים משמעויות שהן סתמיות בעיני.

לפעמים זה נחמד לדמיין את השעון רץ הפוך. מעניין מה השפן של עליסה היה אומר על זה. אולי הוא היה מפסיק לפחד לאחר למלכת הלבבות.

מצחיק אני כותבת כאן אבל מילים הפכו לחסרות משמעות עבורי. איבדתי ערך במילים. אולי זה סימן שהתבגרתי.