לילות לבנים

הגרמנים אוהבים עירום. ולא זה לא קשור לתחביב אחר שלהם (פורנו). רגע, תנו לי לנסח מחדש - הגרמנים בכל הגילאים ובכל הזדמנות פשוט נהנים להיות ערומים בפרהסיה ועושים זאת כאקט טבעי. יום קיץ ליד האגם? בעירום. פגישה חברית עם מכר ודיסקוס ענייני דיומא - למה לא? עירום! בילוי משפחתי בחג? בעירום. צוות אוויר גרמני שמגיע לנפוש בשוויץ ורוצה לבלות יחדיו כל הקולגות? (סיפור אמיתי ששמעתי) גם פה, למה לא בעצם, הרי ציץ הוא רק ציץ ונקנקייה גרמנית הרי שהיא...כמו אף, עין, אוזן או יד. בערך.

ולכן, בציון שנתיים לחיי בניכר החלטתי לאזור אומץ, להתנתק לרגע מהמוסכמות שגדלתי עליהן ולהשיג מטרה - להתפשט לגמרי בפומבי כשמסביבי ובקרבתי איברים ערומים נוספים של אנשים זרים בתירוץ של ביקור ב "סאונה" אירופאית. למי שלא יודע, במערב אירופה הסאונות הן בעירום מלא, חל איסור מוחלט להתהלך בבגד-ים בתירוץ "שקר כלשהו" ולעיתים קרובות גם המלתחות משותפות. ההולנדי שאיתי הביאה פליאה על כך שהבעתי פליאה על העירום המשותף למינים ותחקרתי אותו לעומק על החויה המכוננת הצפויה: "רגע, אז גם הבנים וגם הבנות ערומים ביחד? ורגע, בין הסאונות לובשים משהו או מהלכים נטורל? ורגע, מה אם למישהו עומד בטעות? ורגע ורגע וכמו הילדה המעצבנת מהפרסומת של קופת חולים כללית לא הפסקתי לתחקר שוב ושוב עד שגיבשתי תמונה מסוימת בראש. הוא ענה בנון שאלנט ומסתבר שגם בהולנד הסאונות משותפות לשני המינים באופן כל כך שונה מבתי-מלון או קאנטרי קלאב בארץ ישראל שבהם לא רק שיש לעיתים הפרדה בין נשים לגברים (נניח סאונה במלתחות), אלא גם אז הרוב יופיע עם בגד ים.

וכך בתוך כמה ימים הגענו לספא ששוכן בבית מלון מחוץ לברלין, אני הוא וכמה פרפרים בבטן. אמנם בעבר השתזפתי טופלס באי אלו חופים בעולם, אבל מעולם לא חשפתי הכל עם כל הפגיעות שיש בכך ועוד מול גרמנים. בכניסה התברר שהסאונה מתוקצבת לפי מספר שעות שמבלים בה ונהנים מכל המתקנים - מגוון סאונות, שוודי, דנית, עם אדים, יבשה, עם ארומת תבלינים ובלי, ב90 מעלות או 60 מעלות, בריכות מלח (התגלה מאוחר מדי "איה איה שורפות לי העיניים") והשיא - סאונה גדולה עם נדנדות המתגאה בחלון שקוף ונוף מדהים לאגם ענק ויפייפה עם דפנות ירוקים ובתי נופש. קיבלנו מפתח דיגיטלי בצורת שעון או צמיד בלי מחוגים ואיתו עברנו בין המתקנים השונים. על כל הטוב הזה מפקח ה(לקרוא במבטא גרמני כבד) סאונה מייסטר. לרוב מדובר בבחור צעיר, חטוב ונאה שלמרבה הצער מהלך לבוש בין כולם ובודק שהם נשארים ערומים. הבלוגרית החוקרת שבי רצתה לשלוף מצלמה ולתעד אולם מבטו של נער השעשועים הגרמני הזה הבהיר שאין סיכוי ולא רציתי לסכן את המטרה לשמה באתי - התערטלות בפומבי.

עטפתי את עצמי במגבת. מתחתי כלום. נטורל. אבל כמו ילדה בבחינה שיודעת את החומר פרפקט אך מחזיקה "שליפים" בכיס ליתר ביטחון, כך גם אני הסתובבתי ערומה אך עם בגד ים באמתחתי למקרה שאהיה חייבת להתלבש במידי מסיבות לא ברורות. אז הבטתי בו מוריד את הבגד ים כאילו מדובר בערבוב שניים סוכר עם הקפה של הבוקר. הורדתי את המגבת ובראש רץ לי ליין אפ של שירי סטרפטיז. דמיינתי איך העיניים כולן נעוצות בי בשעה שאני פוסעת לעבר המיתלה וזרקור ענק מאיר עליי מהתקרה בעודי פוסעת בצעדי חתול מבוישים לעבר הדלת. אבל למרבה הפליאה, היה יחסית ריק באותו בוקר יום שישי והרגע בו עמדתי ערומה לחלוטין בפני זרים, היה למעשה טבילת האש רכה. נכנסנו לחדר הסאונה מס.1 והריק מבינהם. הוא היה יפייפה. על התקרה היה מעין חלון קטן ובו מנורות בצבעים שונים שהחליפו צבעים כמו במועדון לילה. זה בשילוב הכמעט עילפון מהחום בפנים, היה מסחרר. נשכבתי פרקדן על הדרגש בפנים ודמיינתי שאני מודל עירום בציור של דגה. בחוץ ראיתי כמה מקועקעים מהלכים מביטים פנימה מעט אבל לא מתעכבים. כעבור רבע שעה יצאנו וקלטתי איזה איש זקן מסתכל לי על התחת. באופק בקצה המסדרון הבחנתי בשני זקנים נוספים עם שני איברים רציניים מהלכים כמו תרנגולים בלול. לא רחוק מהם היה חדר נוסף היה חדר קרח להצטננות בים החדרים. בתקרת החדר עמדה פירמידה הפוכה ממנה ירדו נגיסי קרח ברד לתוך מיכל גבוה והיוו תצוגה ויזואלית מרשימה.

בגדול, שכחו מתמונת הפורנו שאולי פינטזתם שתהיה כאן, הרוב היו זקנים ויותר מהכל היוו תזכורת לזמן שחולף ואיך הגוף שלנו ייראה בעוד אילו שנים. ככל השחלף הזמן חשבתי לעצמי שאו קיי אני ערומה אבל זה לא כזה מפחיד. שלא תבינו, כן שמחתי להתלבש בסופו של דבר אבל זה לא היה כזה נורא. אנשים עמדו שוחחו ערומים. עמדו על הדק בחוץ ערומים מביטים בספינות מאיטות "במקרה" בקטע שעובר לידינו. תקרית שכן הביכה אותי היתה כשיצאתי מסאונת ה"נוף לים" ואיזה זקן שאל אותי משהו בגרמנית כששנינו ערומים ולא הבנתי. 

זה מה שדמיינתי שיהיה: 

תראו יש לנו צלב בסאונה ואנחנו מדברים על ניטשה והפילהרמונית 

וזה מה שהיה בפועל:

אני סנטה גרמני ואני ערום כל השנה חוץ מהקריסטמס

בסך הכל היתה חויה נהדרת. את בריכת המלח שחינו עירומים על הגב כשהציצים שלי צפים כמו שתי כריות אויר. הקומה למטה בספא היתה "קומת משפחות" ובבריכות שם נדרש בגד ים, אז בשלב הזה כבר יכלתי להרשות לעצמי להרגיש בנוח להשתולל יותר במים. בסופו של הניסוי החלטתי שאנחנו חייבים לחזור. בינתיים אני מנסה לחשוב על הרפתקאה אחרת לעשות עליה 'וי'. רעיונות מישהו?

אם לפני שנתיים היו אומרים לי שאכתוב פוסט על קורס הכנה ללידה, בטח הייתי חושבת שמדובר בסוג של הומור משונה ולוגמת עוד שלוק מהוודקה בבר תל אביבי. אבל עכשיו וודקה זו נחלת העבר. יש לי דג קטן בבטן שכל היום שוחה באקווריום שנקרא אני. ולדג אסור אלכוהול. או סושי. או גבינות רכות או נקניק. וזה בסדר, האמת שאת רוב ההיריון העברתי עם הראש באסלה הרבה יותר מאשה הריונית ממוצעת (חמישה חודשים ראשונים 5 פעמים ביום בממוצע). אבל היי, יש גם פלוסים - לפחות קיבלתי במתנה מידת חזייה דאבל די ! ויש עוד לאן לגדול מסתבר.

גם המוזיקה התחלפה ובמקום רוק אנ רול או אייטיז אני משמיעה לעובר מוזיקה קלאסית, עוזי חיטמן והכבש השישה עשר. במקום ספינינג אני עושה יוגה. במקום יין יש מיץ כרוב ובמקום לקרוא ספרות איכותית אני קוראת "מדריך היריון ולידה". אין ספק שיש שינוי, אבל אני לא יכולה כבר לחכות לחבק את הקטנצ'יק שזכה לכינוי הג'מוס בזרועותיי.

ובינתיים החיים עם בטן גדולה משונים. כמעט ולא עליתי במישקל למעט הבטן בגלל ההקאות ועדיין אי אפשר יותר להתכופף או לישון על הבטן. למעשה, ממליצים לישון על צד שמאל (משהו שקשור לזרימת דם טובה יותר), אבל בכל פעם שאני מסתובבת לצד שמאל, הקטן מתחיל במחאות ובעיטות קארטה. הוא טרם נולד וכבר שולט לי על החיים. 

וכך, כשהיום הקרוב מתקרב לאט לאט ותודות לממשלת גרמניה שמממנת הרבה דברים שקשורים בהיריון ולידה, נרשמנו אני והאבא לעתיד לקורס הכנה ללידה. לא היה פשוט למצוא קורס באנגלית בעיר ברלין, שמרבית תושביה (כמו בשאר גרמניה) כלל לא שמעו על השפה האקזוטית הזו. אנגליטז? ענגחליט? הממ...לא שמעתי. זה מין ניב איזוטרי משונה שכזה? יש רק שני קורסים כאלה וכל אחד מתרחש אחת לארבעה חודשים. אז עשינו אן דן דינו ונרשמנו.

הגענו למקום המיפגש ליומיים מרתון שמתרכז רובו ככולו ביצור הקטן שעומד להגיח מהואגינה הנשית ולשנות את עולמינו. באופן טבעי, בגלל שהקורס באנגלית, מרבית הנוכחים היו "לא גרמנים" או לכל הפחות זוגות מעורבים זוג קנדי, זוג אירי, זוג חצי אסייתי חצי משהו אחר, זוג חצי גרמני חצי איטלקי ואנחנו חצי ישראלי חצי הולנדי. מיש-מש מעניין של תרבויות, גינונים ותפיסות עולם. על הריצפה הונחו מזרונים וכריות ובמרכז כל מיני חטיפים אגוזים, שוקולדים, פירות. האוירה היתה בהחלט נעימה. המנחה, מיילדת מקצועית, גרמניה דוברת אנגלית בשם קתרינה חילקה לנו גלויות אדומות וירוקות בהן התבקשנו לכתוב מה אנחנו לא רוצים לדעת ולשמוע במהלך היומיים ומה אנחנו כן רוצים. באופן הזוי, דברים שרצינו לדעת לא היו שם מכל מיני סיבות, חוסר זמן או חוסר גמישות גרמנית אופיינית לחרוג מהתוכנית המקורית.

המנחה ביקשה מאיתנו לברר ליום למחרת כיצד היתה הלידה שלנו ומה הפירוש לשם שלנו. הלידה שלה נערכה בגרמניה המזרחית. אז לא היו חדרים בבית החולים אלא וילונות שהפרידו בין יולדת אחת לחברתה. כשאמא של המנחה שלנו חיכתה למיילדת היא שמעה אותה צועקת על יולדת קולנית להיות בשקט "לא צעקת ככה כשנכנסת להיריון, אז תהיי בשקט!". היום לעומת זאת, הגישה היא לתת ליולדת לצעוק כמה שיותר ואפילו תריגלה איתנו שיעור קול בהוצאת קולות מהבטן שאמורים לעזור בלידה.

בהמשך המנחה עשתה לנו תרגילי הרפיות ודימיון מודרך. היא הדריכה אותנו במסג'ים שונים להרגעת צירי לידה וכל מיני פוזיציות משככות כאבים. היא הסבירה לנו את שלבי הלידה ואיך הכל זז שם והתינוק מתברג כמו בורג החוצה מהרחם. היא הסבירה כשמתחילים הצירים לא צריך ישר לרוץ לבית חולים (בלידה ראשונה), אלא לבשל משהו. כן, היא חילקה לנו מתכון למרק! כי ברור שבין הצירים מרק זה הדבר שמעניין אותך...

בשלב אחר המיילדת הדגימה לנו איך נראים צירים בהופעה שיכולה לזכות אותה באוסקר! מסתבר שצירים זה הכלאה בין ווקאליות של סרט פורנו (במקרה הזה פורנו גרמני) לבין תנועות שמזכירות צפרדע, אישה קורעת, חיה על ארבע ורקדנית בטן מצרית. יש למה לחכות...עזבו אתכם מכון כושר, מאחר ובלידות ראשונות מדובר בממוצע של 18 שעות לפחות, כנראה שזה אימון הכושר האינטיסיבי ביותר בעולם.

הזוג המוזר של הקורס היה זוג אירי. שניהם ג'ינגים. הוא נראה כמו ביוויס מהסידרה המצויירת בMTV ביוויס ובטהאד. בכל פעם שהמורה הזכירה את המילה "וגינה" בהקשר לא מיני בעליל, הוא היה עם חיוך ענקי על השפתיים. גם כשהיא ציינה איברים ברדיוס האיזור, בטן, פופיק הוא גיחך בלי הכרה וממש נראה כמו בתול שבמקרה, לא ברור איך, הכניס מישהי להיריון על סמך טעות חד פעמית.

הזוג החביב עליי בקורס היה האיטלקי-גרמניה. הוא, איטלקי גרוש עם שני ילדים והיא עומדת להיות אמא בפעם הראשונה. ההשוואות שלו וההערות שלו היו מצחיקות. למשל - המיילדת הסבירה שזה טוב לישון עם התינוק בחדר, כי כך הוא יונק יותר ובוכה פחות ונהנה מקרבת ההורים. האיטלקי שאל אם לא עדיף שהתינוק יהיה בחדר השני וכך יינק פחות חלב ויבכה פחות. הוא הסביר לדידו את ההיגיון שבחשיבה: "נניח שאני ממש אוהב יין אדום. אבל ממש. ואז יש לי יין אדום טעים ליד המיטה כל הזמן, אני לא אדרוש יותר יין כי זה לידי?"

בסוף הקורס הוא העיר למנחה, כי האנגלית שלה לא ברמה הכי גבוהה וגם אמר שמנסיונו כמרצה בעצמו ההרצאות היו ארוכות מדי. "מחקרים הוכיחו שאחרי 15 דקות גברים מתחילים לחשוב על סקס", קבע. 

אבל סקס זה הסיבה שכל הזוגות בעצם התכנסו שם. או ליתר דיוק ההשלכות של הסקס. חוץ מאישה אחת, כולם שם עומדים להיות אבא ואמא בפעם הראשונה. ויש בזה משהו מאד יפה הרב-גוניות המאפיינת את כולם לצד ההכנה לאירוע שמאחד אותם. בין אם בשדה באפריקה, בג'קוזי בבית חולים, או במיטה בישראל כולן בחדר עומדות לחוות את החוויה הזו שגם אם תהיה שונה היא עדיין תהיה עוצמתית. 

טיק טוק טיק טוק...ספירה לאחור נמשכת...

כבר שבוע שעלי הסתיו נופלים ומכסים בשטיח צבעוני את כל העיר. כל עלה שנופל לאדמה עובר מסע קצר אחרון ונפרד מהעץ שהעניק לו חיים במשך חודשי האביב והקיץ. לעלי השלכת יש ריחוף שיטתי בדרכם למטה. שיטוט באינטרנט מעלה, כי הניסיון לתאר את השיטה במשוואות, שינבאו את המסלול המדויק של נפילת עלים (ומוצקים), לא צלח ב-150 השנים האחרונות. ככל שהקור גובר כך הדרך לתחנת הרכבת לעבודה נעשית קשה יותר. לא די שהימים מתקצרים וקמים בחושך, וחוזרים הביתה מהעבודה בחושך, הרי שגם הבגדים נעשים כבדים ומכבידים ואיתם בטן הריונית שגדלה. ובכלל כשקר בחוץ המיטה נעשית כל-כך נוחה...

תחנת הרכבת די ריקה. בדיוק כשעליתי לרציף הבחנתי בזנבה ההולך ומתרחק ובשקשוק הפסים שצלילו הלך ודעך. התיישבתי על ספסל והבטתי בשעון שהבטיח שש דקות עד לבואה של הרכבת הבאה. ואז הגיע קולו של המקל. רעש מונוטוני מתקתק כמו של רקדן סטפס רק בצליל קבוע, כך עם אותו התיקתוק הופיע האיש הזקן. תיק תק, תיק תק הוא הולך ומתקתק וכל התחנה נכנסת למין קצב קבוע יחד איתו. לראשו כובע קסקט "של זקנים" ומכנס חום. הוא מחזיק ביד שקית אדומה. הוא מתקרב לכיוון שלי ואני נערכת לפנות לו מקום על הכסא שלצידי. אבל הוא עוקף אותי וניגש ישירות לפח שלידי ומתחיל לחטט. הפח ריק. ניתן לזהות את זה לפי הצליל שמשמיעה היד שלו בחלל המתכת ולפי העומק שאליו הוא שולח את ידו. הוא מתעכב כדקה מנסה שוב. ולבסוף מתייאש ובאותו  תיקתוק שאיתו הופיע, כך הוא מתקתק את דרכו משם ונעלם.

תמיד כשאני מבחינה באנשים זקנים, עולה בי המחשבה "איפה הם היו אז? מה הם עשו בשואה?". השאלה הזו משום מה לא עוזבת אותי גם בתום שנה וחצי של מגורים בברלין. לא התרגלתי. האם אותו איש זקן ראה גם הוא אנשים רעבים ללחם, יהודים רזים ומצ'וקמקים עם טלאי צהוב? האם הוא עזר להם? האם פגע בהם? או התעלם? מחשבה של שבריר שנייה שמגרדת בראש, כמעט כמו במנגנון אוטומטי. אולי זו תוצאה של מערכת הזיכרון והפחד המושרש שמא נשכח, אותו פחד שמשמש את כל ההוויה ויצירת הזהות הישראלית-יהודית בלימודים איטנסיביים על השואה ועל הצדקת קיומינו במדינת ישראל? אולי זה כי הרבה ישראלים מסביבי שחיים כאן מנסים לטשטש, לטאטא ולשכוח עד לרמה של מחיקת הודעות בקבוצת "ישראלים בברלין" בפייסבוק אם מישהו רומז על אקט אנטישמי. ואולי זו השפה שהצליל שלה פשוט מזכיר מנגינות רעות. מה שזה לא יהיה זה שם ובחצי השנה שנותרה לי לגור כאן, זה כנראה גם לא ייעלם.

ציירי לך...שפם ענק שסותר את כל חוקי הפיזיקה!

סיור מודרך בברלין הביא אותנו למוזיאון. בכניסה עמד אדם או ליתר דיוק שפם שמחובר אליו איש. הוא לבש חליפה מיושנת ושמפפמו התהדר בגאון כלפי מעלה בניגוד מוחלט לכוח המשיכה. "שנה הבאה אני רוצה לראות אותך עם אחד כזה!" בישרתי לקולגה ישראלי. "היה לי רס"ר כזה בצבא" הוא ענה לי והתחיל לתאר את אורכו ורוחבו של השפם. בדרך כלל שמתחילים לרכל על אנשים בחו"ל ובעברית הם לא מבינים אז ריכלנו והפלגנו וצחקנו. האיש המשופת כך היה נראה בכלל לא מסתכל לכיווננו. ואז פתאום, הוא פנה אלינו בעברית צחה ללא מבטא. הוא גר בגרמניה 40 שנה, אבל לפני כן למעלה מעשרים הוא גדל וחי בישראל. 

המשופם (לחדי ראייה יש לו סיכת שפם שחורה על הדש), הראה לנו תמונות של שפמים נוספים. מסתבר שיש קטגוריות שונות, למשל "פריסטייל". אבל הוא, הוא ולא אחר, אלוף העולם החל מהשנה לראשונה לאחר שניצח אלוף ותיק בקטגורית השפם הזה. "אני מעמיד אותו כל בוקר", הוא בישר לנו בגאווה. ולנו לא נותר אלא לתהות עד כמה המשפט הזה לכשעצמו נשמע ממש רע...