לילות לבנים

בגיל 20 היא כיכבה על שער מגזין פנטהאוז, הגירסא הבוטה של פלייבוי. בחורה צעירה, הולנדית, יפה עם פסים בלונדיניים בשיער, חלומות להיות דוגמנית והיכולת לקנות במבט את המצלמה. היא היתה הבחורה היחידה מהעיירה שלה שהעיזה לעשות את זה מה שעלה לה בסכסוך משפחתי עם כמה דודות רגזניות. אבל המקום הזה שבו גדלה עם כל היופי והפסטורליות שבו, עם הסירות והנהר הגדול, עם דגי ההרינג המלוחים והחמוצים בשוק, עם הקרוקטים החמים והגבינות השמנות, הכל נהיה לה קטן וצפוף מדי. חמושה בתמונת המגזין שלה ובבגדי מעצבים החליטה לעקור את חייה ליבשת ההזדמנויות הבלתי נגמרות לארצות הברית. 

התפוח הגדול הימם אותה. ניו-יורק היתה כל מה שהעיירה שלה לא היתה - זוהרת, מהירה, גדולה, 24 שעות של חגיגה אחת מטורפת. בהתחלה עוד היו לה כמה תאונות אופניים. בניו-יורק אין שבילים מוסדרים כמו בארץ הגבינה ותחנות הרוח. בהמשך התאקלמה וכשהרגישה בבית החליטה להשתקע. היא למדה להיות אחות סיעודית. מסתבר שבארצות הברית יש מחסור באחיות, ולכן מי שמוציאה תעודה מקבלת גרין קארד מיידי ומשכורת עתק. בימים היתה עובדת בבית החולים. בלילות היתה נמשכת לעולם הזוהר ומתלווה לאנשי עסקים עשירים כ"אסקורט" - אקססורי בלונדיני וסקסי שמנעים להם את הזמן ומוציא את העיניים לחברים שלהם.

היה לה את כל מה שרצתה. כלב מעצבים מפונק. נעליים של לואי ויטון בערמות. תיקים של ג'וצי ופראדה. תכשיטי סברוסקי. טיולי פאר במטוסים פרטיים לשייט יאכטות ומסיבות עם סלבס הוליוודים. אבל דבר אחד היה חסר לה - אהבה.

היא נרשמה לאתרי הכרויות, יצאה לאינספור דייטים, הכירה רופא בבית החולים בו עבדה ואפילו התארסה. אבל הרופא החליט שחיי הרווקות של ניו יורק יותר קורצים לו. אז היא מכרה את הטבעת ובכסף המשיכה לחגוג ולנצל את כל הטוב שהיה לעיר הזו להציע.

תמונה מאחד מטיוליה האחרונים, ביאכטה של מיליארדר אמריקאי. היה קצף

יום אחד היא קיבלה הודעה אוטומטית אנונימית באי מייל. בתמונה היה בחור ערום עטוף במגבת שבישר לה בהודעה לקונית שמאז שהיה איתה מצאו אצלו מחלת מין. לא מסוכנת, אבל כזו המצריכה טיפול. מאחר וההודעה נשלחת מאתר שדואג לאנונימיות משתמשיו, לא היה חתום עליה השולח.

"את יודעת מי זה?" שאלתי אותה. "אין לי מושג", ענתה. "עם כמה בחורים היית בחודש האחרון?", שאלתי. "יותר מדי" היא ענתה. ובלעה מיד את הכדור שרשמו לה במרפאה. באותה תקופה היא סיימה לעבוד כאחות בבית ספר לילדים במנהטן, בין תפקידיה גם להסביר לאותם ילדים על מין בטוח והסכנות שבסקס לא מוגן. 

היו עוד מקרים הזויים כמו הפעם האחרת שבה היא העלתה תמונה שלה ערומה לפייסבוק, למעשה רק של החלק התחתון וכתבה "אני מחכה לך". היא היתה שיכורה. המשפחה שלה פרצה לה לפרופיל כדי להסיר את התמונה. צוקרברג ודאי שומר אותה עד היום בארכיונים שלו.

העניין הוא שהיא מודעת לעצמה. היא לא פעם אמרה לי "בטח מי שרואה את הפיד שלי בפייסבוק חושב שהחיים שלי מדהימים, אבל האמת היא שהם לא". היא מבולבלת. חסרת ביטחון. מסתמכת על המראה שלה שיפתח לה דלתות בלי להבין שמדובר בשעון חול. היא רוצה שינוי. אבל השינוי לעולם לא קורה.

ובינתיים? היא מכורה לעיר החטאים. מכורה להנאות. הילדה הקטנה ההולנדית עם הצמות והפוני מחפשת אהבה אבל מוצאת אשליות. רוצה משהו אחר לגמרי, רוצה להתנתק, אבל לא יכולה. סקס, סמים ורוקנרול בעיר שיש בה הכל מהכל. חוץ מאהבה.

סיפור אמיתי.

ויום אחד נסתכל אחורה. ונזכור את היפה בצורה הטהורה שלו. נתעלם מהכואב, מהמכעיס, מהעוקץ, מהמפוספס. ונבין שהיינו בשיא הפשטות ילדים עם כוונות טובות. ועדיין ילדים.

לא בעוד שנה, גם לא בעוד שנתיים. אבל זה יקרה. וזה יהיה יפה. כי יהיו שם חיוכים, וזכרונות מצחיקים, ומשחקי קונסולה לתוך הלילה והתניית אהבים.

כבר לא יהיו זכרונות מרירים רעלנים של פרידות, אכזבות וכאב שמקורו נשאר בגדר תעלומה.

אני אזכור ילד קשוח שרך מבפנים. הוא יזכור ילדה רכה שקשוחה מבחוץ. או אז נוכל לקרוא שוב על אותם זכרונות שלעד יהיו חקוקים על דפי ליבנו יותר מעל דפי ארכיון ישראבלוג.

ופלאשים של חופים עם חול לבן ובקתות במבוק, והרגשה של חופש ברכיבה על הכלי המהיר ההוא. וצילומים שנראים מבטיחים עם חיוכים של ילדים שמדברים על מה יקרה כשיהיו להם ילדים. ומעשי שטות ומרדפים מצחיקים. וארוחות משפחתיות עם אנשים חביבים. זה יקרה זה ברור. אבל יקח לזה זמן. היום אני מבינה ששנינו עדיין לא שם. לא רק החול יזכור את הגלים ולא רק לקצף אין זוכר. האבנים והרוח גם הם כלי כתיבה וצבעים רבים לה לפלטת החיים.

אבל זה יקרה וזה יהיה רגע כל כך יפה הרגע שבו נסתכל אחורה ונצחק.

באותו הרגע תהיה שם שוב אהבה.

וואו. כמה זמן לא כתבתי כאן.

אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם. המחשבות התחילו לנדוד למה שהיה פעם כדור השינה שלי בלילות - הכתיבה בבלוג. כתיבה בשבילי היא כמו שקית הפתעות של סנטה קלאוס. כל מיני מילים שיוצאות בכל מיני צורות, צבעים, גדלים והופכות למתנות ממאגר שככל הנראה לא קיים במציאות אלא רק בפנטזיה, קצת כמו האיש עם הזקן הלבן והכובע האדום.

ובעצם לכולנו יש הפתעות. לי יש הפתעה בבטן. הפתעה קטנה שגדלה מיום ליום. הפתעה שרואים באולטרסאונד ואז איך שהוא מבחין שמסתכלים עליו הוא מפנה לנו את הישבן כמו סנוב. אני והאיש שלי מתרגשים, העיניים הכחולות שלו נוצצות כשהוא מספר למשפחה ולחברים. ואני שמחה, כי אני נמצאת במקום טוב בחיים שלי. טוב אולי חוץ מהבחילות וההקאות המטורפות, זה קצת פחות כיף. אבל כן, בקרוב אהיה אמא.

ויש גם פחד. פחד גדול מהלידה. פחד מלהיות אמא (אני בעצמי עדיין ילדה). פחד מהלא נודע.

בגרמנית, אגב, אומרים: "איש בין שוונגר".

סקירת מלאי נוסטלגית

לפני כמה ימים דיברתי עם המיתולוגי. הוא אבא ומבסוט. היה נחמד לעשות קאטצ'ינג אפ ולגלות שהמשקעים נעלמו. והאמת -היינו צריכים את זה. בכלל תקופות כאלה לפני שינויים גדולים בחיים כמו ילד פתאום מביאים למצב שבו מתחילים להיזכר באנשים מהעבר.

מאחר ואף אחד מהם לא באמת קורא כאן יותר, אני יכולה להרשות לעצמי לכתוב חופשי. 

היחס שלי לאקסים הוא כמו אל אנשים יקרים שתמיד יהיה לי אכפת מהם, כי הם נגעו במשהו עמוק בפנים, מי יותר ומי פחות. תמיד יהיה זיכרון עם חיוך כי גם אני חשפתי עצב חשוף או שניים. לכן, כחלק ממסע אל העבר לפני הקפיצה אל העתיד התחשק לי לחטט שם. עם חלקם דיברתי, אחרים ראיתי ברשת והבנתי לבד מה הסטטוס.

"טורפת עירומה, נפלת בגורלי 
רוחות האהבה שאת לוחשת לי 
מנשבות בראשי וטורפות את לילי 

את יודעת לעוף 
את בוכה בבקרים 
בי כל עצב חשוף 
את משחררת בי את כל הקשרים" /שלום חנוך

זה לא סתם מגיע עכשיו כל החיטוט הזה. יש איזה עניין הורמונלי בהיריון שגורם לנשים לנבור קצת אחורה. מצד אחד כל הרגשות צפים ומצד שני רוצים לעשות קלוז'ר, להניח לזה וגם לראות שהקצוות חתומים לקראת העתיד. באופן אישי גם חשוב לי לדעת שמי שהיה חשוב לי פעם, מוצא את עצמו שמח ומאושר וטוב לו בחיים כמו שאני מקווה שהם מאחלים לי. אז כחלק מהנוסטלגיה לעבר שלי החלטתי לעשות סקירת מלאי: 

שלושה אנשים בחיי אני מגדירה כאקסים. הראשון, המיתולוגי שככב בחיי 7 שנים, מסתבר נשוי עם ילדה חמודה. גר בתל אביב. אשתו רופאה. הוא עדיין מגדל את החתול שהיה לנו שלדבריו "הזדקן" אבל בתו הקטנה שומרת עליו שירוץ ויעשה כושר של זקנים.

הרוקר יוצא עם בחורה חיננית, יפה, מתוקה שנראית טובת לב ועובדת בעבודה שווה. הם גרים ביחד בתל אביב, מדברים על חתונה הוא קורא לה "קוקי" (כמו שקרא לי פעם) והם עושים השוואות מחירים של קייטרינג ובופה. הוא עדיין חושב שהשיר שכתב לי בעקבות הפרידה הוא האהוב עליו. הוא נשמע מאושר וזה עשה לי טוב.

היחיד שהפתיע אותי הוא פאטאל ארור, הבלוגר לשעבר. הוא רווק (שזה דווקא לא מפתיע) אבל - יוצא עם בחורה שחורדינית שנראית ממש, אבל ממש רע (פרצוף נפוח כזה קצת טרול). אבל מראה זה לא הכל בחיים, היא כנראה טובת לב ולא עובדת במשהו מתוחכם, כך נראה על פניו. ועדיין, אולי בגלל שידענו מורדות כמו גם עליות שיא, דווקא ממנו ציפיתי יותר להביא אותה באיזה "וואו" של כוסית, מרשימה עם עבודה שווה,  שלא קרה. לא ציפיתי שיגמור עם איזה כפילה של שרית חדד במקרה הטוב וישאיר אותי שמוטת פה. אבל וזה חשוב - גם הוא נראה מאושר וכנראה שזה מה שהוא צריך כאישה. 

אז זהו. קלוז'ר. סוג של...