לילות לבנים

לפני כמה שנים הגיעה קולגה לעבודה שלי. בחורה שעלתה מרוסיה בגיל מאוחר יחסית (18) ושינתה את שמה מיוליה ליעל. היינו חברות טובות, אבל תמיד היו לה כל מיני קריזות והתנהגויות גסות שגרמו לי למרות היותי חברה שלה גם לפחד ממנה. מעולם לא סמכתי עליה באמת. היה נחמד לצאת איתה ולשרוץ אחת אצל השנייה באופן כללי ולדבר בעיקר על סקס. אבל זהו.

היא היתה קוראת לי אישתי, היה בה משהו ביסקסואלי וחברות משותפות אמרו שתמיד נראה היה שהיא היתה זורמת איתי בכיף. היה לה דרייב מיני חזק והיא נהנתה לספר לי את כל חוויות עשרות רבות של הגברים בעיקר וכמה נשים שעברו במיטתה.

יום אחד היא הכירה בחור "רציני". מה שהיה מעניין בבחור הזה זה שלראשונה הוא גם היה רציני כלפיה. לרוב היא היתה המיזרן בשכונתי וקולגות רבים ניצלו את המזרן הזה בלי עתיד של ממש. הבחור הרציני התגלה כאחלה בחור. הוא אהב אותה. אבל ממש אהב אותה. זה היה משעשע לראות את הגבר-גבר החסון הזה, הופך בשנייה לשלולית אהבהבים כשהיא היתה באיזור. אבל שלוליות זה לא מה שעושה לה את זה. כשמישהו אהב אותה זה הרחיק אותה. כשעברו לגור ביחד היא הרגישה חנוקה והדרייב המיני המפורסם שלה נכנס להילוך גבוה. אז היא התחילה לבגוד בו עם גברים מסביבת העבודה שלה. אמרתי לה לעזוב אותו, שזה לא לעניין ושהבחור החסון שלה הוא בן אדם טוב והיא סתם מושכת את זה לחינם ופוגעת בו. בסופו של דבר היא אכן נפרדה ממנו. לא עזרה נסיעה שלו מת"א לבאר-שבע בית הוריה עם פרחים בניסיון נואש להחזיר אותה. היא החליטה שלא להמשיך ולא התחרטה לשנייה.

מדי פעם היתה בודקת עליו בפייסבוק, כמו הרבה בנות ובני ישראל שסקרנים אם האקס/ית מאושר/ת, מחותן/ת, רווק/ה ובכלל בחיים. היא ראתה שהוא חבר של אחותי ואמא שלי בפייסבוק והסיקה מזה מסקנה מאד אגוצנטרית שהוא עדיין לא התגבר עליה. נהניתי לספר לה שידידות שלו למעשה יוצאות איתו, רק כדי להאדיר את שמו ולגרום לה לאכול את הלב על מה שעשתה לו. ניסיתי. זה לא ממש עבד, היא באמת לא רצתה אותו יותר.

העץ הנדיב. כך היה אלון "הישן" בשבילי. 

ככל שהיכרתי את הבחור החסון, "אלון" לאחר שהם נפרדו, הבנתי שהוא הרבה יותר חבר ממנה. התקרבנו כידידים. היא לא ידעה שאנחנו מתראים, כי ודאי לא היתה מסכימה ומפחדת מכך שאספר לו את שעשתה. אבל מאחר והיא לא בן אדם ישר, החלטתי לא לחשוף בפניה את האמת שאנחנו ידידים. פשוט לא סיפרתי לה. אני חויתי פרידה לא נעימה, הוא חווה שיברון לב של ממש וזה קירב ביננו. באותה תקופה אימו שלו היתה בבית חולים. נסעתי בלילה לבקר אותו בבית החולים, היחידה מכל חבריו. ישבנו ודיברנו. עם הזמן התקרבנו יותר ממה שהרגשתי קרובה אליה. התחלתי אפילו לא לחבב אותה בגלל מה שהיא עשתה לו. אבל כאמור, פחדתי ממנה. היו לה פרצי זעם בלתי נשלטים. היא צברה כוח וקשרים בעבודה והרבה חברים משותפים ועדיף היה כמו שאומרים "לא להתעסק". יום אחד הוא שאל אותי ישירות "היא בגדה בי?". כנראה שהוא הרגיש. אולי הוא לא היה תמים אחרי הכל. אמרתי לו שכן. ידעתי שזה יעזור לו להתקדם הלאה. לשכוח. זה כואב אבל לפעמים אמת שכזו רק עוזרת הלאה.

הוא היה שבור. הוא לא האמין. הוא ביקש כהוכחה שאתקשר אליה ואשמיע לו את הדברים שלה. הסכמתי. בשיחה דיברנו על זה והיא ציחקקה ושיחזרה את הבגידה בזמן שהם היו יחד. היא דיברה עם חיוך, בגאווה על זה כמו על פרס או הישג. הוא היה שבור. סירב להאמין למה שאוזניו שומעות. אבל עם הזמן, ליקק את הפצעים ולפחות על פניו היה נראה שהמשיך הלאה.

מאד פחדתי שהוא יגלה לה שחשפתי בפניו את הבגידה שלה. הוא הבטיח שלא יגלה לה בחיים.  אבל כנראה שהיתה לי סיבה טובה לפחד. ביומולדת שלי לפני שנתיים היא כל הזמן הציקה לי - מה עם מסיבה? היא סוג של אירגנה מיפגש חברים בשבילי אז הזמנתי אותה ולא אותו. פחדתי מהמיפגש בינהם. ידעתי שהיא החולשה שלו וידעתי שהיא מסוכנת. אז החבאתי ממנו את היומולדת והוא גילה. הוא כעס. מאד. לקח זמן עד שסלח לי. כשסלח הגיע לבקר אותי פה בברלין, צחקנו כמו פעם, היה כיף. ביומולדת האחרון החלטתי לא לעשות את אותה טעות והזמנתי אותו. גם היא באה. שניהם עזבו יחד עם מבט רציני על הפנים. או-או...ידעתי שמשהו רע עומד לקרות. אבל היין עזר לזה להיראות עדיין בסדר. אחרי הכל הוא הבטיח...

סמסים ובלאגן

בבוקר סמס ממנה "אני יודעת הכל. את חתיכת שקרנית פתולוגית! אל תצרי איתי קשר יותר בחיים!". 

אני שלחתי סמס אליו "למה סיפרת לה? היית כמו אח בשבילי, למה בגדת אמון שלי ככה?"

הוא שולח סמס אליי "את לא מתביישת? אחרי שסיפרת לה שאני מציק לך ולמשפחה שלך? אני כבר לא יודע מה אמת ומה שקר".

אני עונה משהו בסגנון"אני לא מתביישת? איך אתה לא מתבייש? דברים ששמעת במו אוזניך! היא בגדה בך ומעולם לא שיקרתי. כנראה שאתם מגיעים אחד לשני".

התקשורת הטלפונית נפסקה בשלב הזה. ים של דמעות שטף את היומולדת שלי. הפחד שלי משנה קודם התממש, וביום אחד איבדתי שני חברים. 

ואני? מכל התסבוכת, למרות שרציתי לעזור לו וסיפרתי את האמת, יצאתי שקרנית. אני שבסך הכל סיכנתי חברות בשבילו (חברות בשקל, אבל עדיין עם חברה וקולגה שעוד אפגוש), ספגתי פגיעה ואחלה יומולדת שבעולם. 

וברור לי שהיא תנסה להחזיר ואולי כבר החזירה. מי יודע מה היא סיפרה עליי ולמי היא סיפרה. היא מתחברת עם אקסים שלי בפייסבוק ואין לי ספק שתנסה להרעיל אותם גם כן.

לגביו? לפחות לפני כמה חודשים לא התייאשתי. חצי שנה אחרי שלחתי לו את המכתב הבא. מעולם לא קיבלתי תשובה. 

"הי אלון,

עברה כבר יותר מחצי שנה מאז היומלדת ה"נפלאה שלי" ותקרית המפגש המרגש בינך לבין יעל.

חשבתי שאחרי שנרגעתי קצת אפשר לדבר על מה שקרה. אז קודם כל - להזכירך, כשהתקשרתי ליעל כדי להוכיח לך שהיא בגדה בך היא סיפרה את הכל און ליין ואתה שמעת!!! אתה היית שם ושמעת במו אוזניך. האם הדחקת את זה? האם היא סובבה אותך בשקרים שלה ובדברים אחרים כדי שתרגיש מבולבל? כנראה שהיא עשתה עבודה טובה. לאף אחד לא נעים לגלות שבגדו בו, בטח לא לאדם עם אגו ואדם שמצליח לו עם בחורות ושלרוב מסנן אותן ולא ההיפך. גם בי בגדו וגם לי כאב. אבל מכאן ועד לדמיין שזה לא קרה זה סיפור אחר. לפחות אני מצאתי דרכים להתמודד עם האמת ולא חיפשתי לתת לאגו שלי פתרון קל ולהאמין לשקרים של מי שבגד בי.
אני עומדת מאחורי הדברים שלא רק אמרתי לך אלא שאתה בעצמך שמעת. סבבה שאתם חיים מחדש את החברות שלכם או מה שזה לא יהיה, אבל היא לא תוציא אותי שקרנית כשלא היתה לי שום סיבה לשקר לך! אם זה לא היה אמת לא הייתי מתקשרת באותה שנייה שביקשת בלי לחשוב פעמיים ונותנת לך לשמוע בעצמך.
אתה צריך להגיד ברוך השם כל יום שאתה לא איתה (או שאולי אתה כן בעצם אין לי מושג) כי לקראת הסוף כשהתחילה לבגוד היא לא היתה שלמה. יכולת להישאר חי בקשר עם אישה בוגדנית וביננו - מגיע לך הרבה יותר מזה.

לגבי הקשר איתך והטענות שלך כלפיי - היא הסיקה מסקנות בעצמה כשראתה עם מי אתה חבר בפייסבוק. אני היא לא זו שהכניסה לה את זה לראש, אלא היא בעצמה. ייתכן שלא עודדתי אותה לחשוב אחרת או תיקנתי אותה, נכון, כי פחדתי ממנה. היא פסיכית לגמרי ויכולה להיות אגרסיבית בהתנהגות שלה ולא פעם רבנו והיא קיללה אותי כמו אישה מהשוק כשחטפה עליי קריזה. זו גם הסיבה שממש לא אכפת לי שהיא כועסת עליי כי סיפרתי לך ושהקשר ביני לבינה בחיים לא יחודש. למרות שאני ממש כועסת עליך שחשפת את הדברים שאמרתי לך בפניה אני כן מוצאת לנכון לכתוב את הדברים כאן. המידע שהיא סיפרה לי, אגב בשיא הצחוקים והתענוג בלי שום חרטה, זה היה לאוזניך בלבד א. כי חיבבתי אותך מאד וב.גם קיויתי שלשמוע את הדברים ולהפנים אותם יעזור לך להתמודד עם זה כמו שלי זה עזר.

מצידי תקראו לי שקרנית. כל מה שאמרתי היה נכון. מבחינתי היחיד ששיקר פה זה אתה ביום שהבטחת לי שלעולם לא תספר לה. אבל כנראה שהחולשה שהיתה לך אליה אז לא עברה ועשית את מה שעשית.

שיהיה בהצלחה בכל מקרה. מקווה שלמדת מטעויות. אני בטוח למדתי ולעולם לא אעזור לאף אחד, גם לא לחברה הכי טובה אם אדע מידע רגיש מהסוג הזה. כנראה שיש דברים שעדיף לשמור לעצמך".

בדידות.

לא ברור למה זה שם המשחק.

התחלתי לעבוד כסמנכל"ית בעבודת החלומות שתמיד פינטזתי עליה בחו"ל עם משכורת הייטק,  וכבר ביום השני הבוס שלי שלח אותי במרצדס שלו לחפש סופר מרקט בברלין שמוכר וודקה, כדי להיפטר מההנג אובר שלו שנוצר להפתעתי מהוודקה של הלילה הקודם. הוא בחור משעשע הבוס שלי. ידו בכל ויד כל בו בתחומים סותרים לגמרי.

יש בחור בחיי שאוהב אותי ודואג לי ושומר עליי. אני טסה מטיילת ורואה עולם על חשבון החברה. יש לי המון חברים שאני אוהבת ואפילו חבורה שפתאום נולדה ועדיין - אני מרגישה מאד לבד. אפילו האלכוהול לא מנחם אותי, הוא רק גורם לי לעלות במישקל אז התחלתי לסנן גם אותו.

אני חושבת שאתמול בדרך חזרה לארץ ישובה במטוס בטיסה העשירית שלי אם לא יותר השנה, התחלתי להרהר. אני מנסה להבין מה משובש אצלי בלב. אני מסתכלת אחורה נזכרת באנשים שאהבתי פעם יותר ופחות. רובם נעלמו בחזקת 'הכל או כלום'. מנסה להבין אם הבחירות שלי היו נכונות או מוטעות והאם יש רציונליזציה בכלל לכך שכשלו. אני תוהה אם יש איזשהו מעגל שחוזר על עצמו בנוגע לבחורים שאני מכניסה לחיי כבני זוג. הם כולם נראים לי כל כך שונים אחד מהשני, אבל פתאום אני מגלה תכונות דומות ודברים שגורמים לי להירתע ולחשוב שאני מבזבזת את זמני לריק וטועה שוב ושוב מבלי ללמוד.

וכשאמרתי לאמא שלי בשיחת סקייפ מחו"ל שעם הנוכחי (שהיא ממש מחבבת) אני בדילמה כי מצד אחד אני מאד נהנית איתו ומצד שני "אין לי פרפרים עדיין" היא התאכזבה. כשחשבה שהסקייפ נותק שמעתי אותה אומרת לאבא שלי בטון מזלזל "אין לה פרפרים". ואז שמעתי אותו אומר לה "היא בסוף תהיה כמו בנות הארבעים המזדקנות האלה עם כלב ולבד". וזה מבאס שאני חגגתי לא מזמן 30 ובשביל עצמי אני לא מרגישה לחוצה, לא על ילדים ולא על שימלה לבנה ואורחים (רוצה שיקרו אבל בקצב שלהם), אבל הדברים האלה שהם אומרים מחלחלים. ואני חושבת, אולי הם צודקים. אולי רגש חזק יש רק פעם בחיים ואחר כך צריך להתפשר על פרפרים, כי הנסיך על הסוס הלבן לא באמת יגיע, צריך להחליט שהוא זה גם אם אינו מושלם. ואולי אם אני אקפוץ לבריכה ואשחה בטירוף, בסופו של דבר המים לא יהיו קרים כל כך, והמחשבה על הקפיצה לא תהיה משתקת כל כך והאספזם יהיה שיתוק רגעי שיחלוף ויהפוך לשימחה טהורה בתוך מים מתוקים.

והבחור שאוהב אותי כבר בשל לצעדים חשובים בחיים והכל תלוי בי, ברצון שלי. ואני מתה מפחד. ואני לא מבינה - איך יכול להיות כיף וצחוקים, ודאגה ואכפתיות ותחומי עניין וכימייה עם אדם ועדיין להרגיש שאולי כל משחקי החיים האלה של הגדולים הם קצת לא בשבילי? 

שיר על בדידות, געגועים...ומה לא...אחד החזקים שהביאו הניינטיז. לפחות כשעצובים יש את השירים שמזקקים את הרגש.

http://www.youtube.com/watch?v=Y21VecIIdBI

דמעות. דמעות של עצבים. כעס ועלבון בקצה הגרון. אגרוף קפוץ. אני לא יודעת מה לעשות עם כל הכעס הזה. משתגעת. לא נרדמת.

אני אדם מאד בוטח. האנשים שמבקשים בקרבתי ומוצאים חן בעיני מתחילים באמון של 100% מבחינתי, עד אשר הם מוכיחים אחרת. אני אוהבת לבטוח באנשים, אני אוהבת להאמין שהעולם מכיל בתוכו טוב. והאמת, שגם אם הייתי רוצה קשה לשנות הרגלים ישנים ואופי של אדם. זו אני.

והנה, האנשים הקרובים אליי ביותר, פעם אחר פעם בוגדים באמון שלי, בוגדים בי. 

הפעם זו בחורה. אולי אני לא צריכה להישמע כזו מופתעת.

כבר בגדו בי בעבר.

הנה רק לפני כמה חודשים, גיליתי שגם הלשעבר שלי שכל אחד מאיתנו טס לטיול נפרד יחסית קצר, ונפגשנו לטייל יחד לקראת סופו - בגד בי. טרום הטיול היו ריבים שנסבו סביב נושא שמירת האמונים. לבסוף סיכמנו על שמירת אמונים הדדית. הוא דאג מהעניין עד כדי כך,  עד כדי כך שהוא התקשר במהלך הטיול מהרגע שטסתי שיחות סופר יקרות מתאילנד, לטלפון הישראלי שלי ששהה באותה העת לצידי ברחבי אוסטרליה, רק כדי לוודא שאני נזירה. ואכן הייתי. כמות הפעמים שיכולתי לזרום שם עם חתיכים אוסטרלים, שוויצרים, נורווגים, איטלקים, בריטים ומה לא שהתחילו איתי באותו החודש, היתה עצומה. ואני שמרתי אמונים, גם בגלל שסיכמנו שכך נעשה וגם כי שלח לי מילות אהבה ממסיסות באס.אם.אסים ובמיילים במהלך הטיול שיצרו אצלי ציפייה ענקית לפגוש בו כבר ורק בו... לא הזיז לי כלום חוץ ממנו.

משנגמר "ירח הדבש" המדומה וחזרנו למציאות הישראלית, התגלו דברים שגרמו מצידי לחשדות. למה חשדתי? הוא חזר עם כל מיני מילים בגרמנית לאיך אומרים "לק לציפורן ברגל", חבר שלו חטף מחלת מין קשה, הוא בכל הזדמנות דיבר בקרבתי על הבחורות בתאילנד והמליץ לחברים שלו להביא שקי קונדומים שהם נפגשים איתו שם. כשהטחתי את זה בפניו הוא ממש נעלב. "איך את יכולה להגיד כזה דבר?" והוסיף "אני יכול להתגאות שחווית תאילנד שלי נקייה", אמר ושיחק את הכועס הפגוע משל הוא נבחן לסרט זוכה אוסקר של שפילברג. ואני רציתי להאמין לו. האמנתי לו. אחרי הכל, לא רציתי להודות בעובדה הפשוטה שאני מטומטמת. פתי. מפגרת. באחרונה הסתבר לי שלחבריו הקרובים ביותר, הוא סיפר סיפורים וזמירות אחרות. איך אני יודעת? כי הם סיפרו לי. מסתבר שבנים רכלנים לא פחות מבנות.

אז נכון זה היסטוריה. כביכול זה לא רלוונטי ונכון, הוא עצמו לא רלוונטי. אבל המידע הזה לכשעצמו מצלק אותך אוטומטית. כל אחד שיבוא עכשיו, כל גבר בחיי, אני תמיד אחשוד בו שלא יהיה נאמן כלפי. אני תמיד אפחד שיבגוד בי. גם אם הכל ייראה מושלם, כי השטח המת שאיננו רואים, הוא שהורג בסופו של דבר. והעבר בונה אותך. או הורס אותך.

היום בערב, כאמור, גיליתי שזו בחורה-חברה קרובה מאד. מישהי שהכרתי לא מזמן. למרות ההכרות הקצרה התחברנו ברמות גבוהות. בטחתי בה. היא סוג של "נדלקה עליי" (בקטע אפלטוני) באיזה חתונה של חברה משותפת. היא החלה יוזמת קשר אינטנסיבי. והיא מאד חכמה, ומוצלחת, וכייפית, ומקשיבה, ומגניבה. ויש לנו כמה חברות משותפות. אז שיתפתי פעולה עם חיזוריה הרבים, ויצאנו לאכול ולשתות, ריכלנו על בחורים בחיינו וחלקנו אהבה למוזיקה אייטיזית ביזארית. אבל ראיתי שמשהו אצלה מאד חסר ביטחון, מאחורי כל הבלונד עם הפן הקבוע, והציצים הגדולים מסיליקון, והציפורניים המוקפדות והבנויות שמשוחות תמיד בלק ורוד. גם קלטתי שלמרות שמושלמות החיצונית שלה, "סקס על מקל" היא מאד בוחנת מה אנשים חושבים עליה, ומאד חוששת, ומאד נעלבת אם אינה מוזמנת למפגש חברתי זה או אחר.

היה ביננו חיבור רגשי. היא חווה פרידות וחזרות מאקס שקשה לה לשחרר ממנו ולו קשה לשחרר ממנה. אני מאד הבנתי לליבה וספגתי שעות על גבי שעות של להקשיב ולתמוך בה. והאמת, שאין דבר שיותר ממלא אותי מבפנים מלדעת שאני יכולה לתמוך באנשים. להיות אוזן, כתף ולעזור בכל דרך שאני יכולה.

וכך הכנסתי אותה לביתי, אם נהיה כנים, הרבה פעמים היא הזמינה את עצמה. באה, יושבות, מפטפטות.

קצת הציק לי שהיא מאד אוהבת לגעת לי בפרטי איפור וקוסמטיקה ולנסות אותם ולהתאפר בהם לפני שהיא ואני עוזבות את הבית. מן קטע של בנות...בלי לשאול, היא פשוט לוקחת ומשתמשת. וכן, היא מאופרת בכבדות. אבל נתתי לה כי הבנתי שזה חלק ממנה ולא הפריע לי ברמה מוגזמת, סתם נראה לי מוזר כי אני לעולם לא אגע באיפור של בחורה אחרת, אלא רק בשלי.

גברים, דיבורי קוסמטיקה בקטנה, דלגו-דלגו

אני מזהירה מראש שהמשך הסיפור עשוי להישמע אולי כמו איזה פאקצה בת 12, אבל לטעמי גניבה זו גניבה גם כאשר מדובר בפריטים קוסמטיים ששווים יקר מאד. המהות היא המעשה לא המוצר.

יום אחד היא מגיעה אליי שוב הביתה. כולה זוהרת בפנים מאיזה סומק בצבע זהב-ברונזה (ברונזר). הבטתי בה וחשבתי בלב "איזה קטע, יש לי ברונזר ממש בצבע דומה, ונורא יקר שקניתי בזמנו, אולי גם לה יש?". אבל זו היתה סתם מחשבה טיפשית של פאקצה. הנחתי לה.

למחרת היה לי דייט. רציתי להשתמש קצת מאותו פריט איפור יקר, כי נזכרתי בקיומו אחרי שבאה אליי מרוחה בזהב, אך במהרה גיליתי שאיננו בנמצא. מאד מוזר. איש לא ביקר אצלי בבית חוץ ממנה. בעצם ידיד שלי היה לחצי שעה אבל הוא סטרייט וממש אין לו עניין בברונזרים. זה היה מאד יוצא דופן, כי זה תמיד מונח בארון קטן באמבטיה ולא זז משם. הפכתי את הבית ו..כלום.

שלחתי לה אס.אם.אס עצבני לפני הדייט, הודעה כזו שמרמזת שאני חושדת אבל לא מאשימה, משהו בסגנון "אני עצבנית לפני הדייט ולא מוצאת את הברונזר שלי". היא התעלמה מההודעה.

סיפרתי לאימי ולעוד חברה על החשד. אבל הן גרמו לי לחשוב שאולי זה אבד ושאתן לה לצאת מחמת הספק. אז כך עשיתי. 

מסיבת פיג'מות בלי הפי אנדינג

לפני כמה ימים ביקשה לבוא אליי לישון. היא היתה בדיכאון שוב בגלל האקס שלה. שמחתי לקראת מסיבת הפיג'מות, מזמן לא היה לי ערב ביתי כיפי, אבל ליתר ביטחון החבאתי פריט איפור אחד או שניים. אבל הפעם היתה מטרה חדשה אליה לא התכוננתי.

היום, אני מושיטה יד לקרם עיניים חדש לחלוטין, שרק יצא מהאריזה שאבא שלי קנה לי לפני שבוע בדיוטי פרי בשווי 60$. אני פותחת את הקרם עיניים, ועיני חושכות! חצי ממנו 'נעלם'! בקושי נשארה הקופסא ומעליה קצת קרם. מסתכלת בצנצנת אחרת של קרם אחר- והנה, סימנים של שלוש אצבעות שמנמנות שלקחו 'שליכטה' מהקרם והטביעו את חותמן המלוכלך בלובן הטהור. רואים שמישהו לקח ושם בצנצנצת נפרדת. כאלה כמויות, הן ממש לא לשימוש חד פעמי "בטעות". זכרתי שהיא נכנסה עם תיק האיפור הענקי שלה לשירותים. תסלחו לי על השפה - הנחתי שהיא מחרבנת ובמחזור. מסתבר שהיא חירבנה אכן כן, אבל עליי! 

הדם עלה לי לראש. אני גם לפני מחזור כך שעצביי רופפים בכל מקרה. כתבתי לה מכתב, וביקשתי ממנה לתת הסברים. אני גרועה בעימותים, אבל העלבון והכעס מילאו אותי. היא רצתה כתף תומכת, מישהו להישען עליו. הכנסתי אותה לביתי, הבאתי לה הכל. וגם אין לי בעיה שתשתמש לי בדברים, באהבה, אבל למה מאוחרי הגב לגנוב? למה בלי רשות? עשיתי לה משהו רע?

אני מפחדת להתעמת איתה היום. היא הרי תכחיש קרוב לוודאי, ואז-מה אעשה? ואולי אני הוזה? אולי הקרם התנדף? אין לי שמץ, מה אני אמורה לעשות? איך לכעוס? איך לדרוש ממנה חזרה את מה שלקחה, במיוחד בהיעדר הודאה באשמה? אוףףףףף.

כנ"ל לגבי ההוא בתאילנד. בגדת, אז למה הצביעות? למה לא להגיד את האמת בטיול "לא התאפקתי" או וואטאבר ולהתמודד עם ההשלכות? או שאל תתקשר בכלל ותן להכל למות.  למה להתקשר 20 פעם ביום דאז, ולוודא שחגורת הצניעות שלי מונחת במקומה, אם הזין שלך לא התאפק חודשיים ונדחף לכל חור? והיא ועוד איך הונחה.

למה לבגוד באמון של אנשים. למה? החברות שלי שווה גניבה של 60%?

אולי זו קריאת השכמה עבורי בשביל להבין שאני חתיכת ילדה מפגרת, שסומכת על אנשים, ואוהבת לתת אבל נדפקת.

כל כך קיוויתי שלא אצטרך ללמוד את השיעור הזה.

יום כיפור. אני סולחת לשניהם. ואפילו איחלתי להם שנה טובה.

אבל לשכוח? לעולם לא אשכח. יש צלקות שאינן מגלידות לעולם.