לילות לבנים

היום נזכרתי קצת בתיכון. הלימודים למבחן באוניברסיטה הביאו איתם גל של נוסטלגיה וניחוח מבחני בגרות.

רגשותיי כלפי התיכון אמביוולנטים. מצד אחד למדתי בתיכון מדהים שהקנה לי המון ידע, שימחה ועומק כאדם. זה תיכון ללימודי אומנות כך שציירתי, פיסלתי, צילמתי בשיעורי מגמה (הייתי מבריזה ממתמטיקה למשל, בשביל לצייר). היינו מדברים על פילוסופיה לצד סיור בתערוכות בכל הארץ. חשנו את עצמנו לפחות רמברנט אם לא פיקאסו של העת החדשה.

וכמו כל טינאייג'ראית, בתיכון חוויתי אהבות ראשונות והרפתקאות. סקס, סמים, סיגריות, רוק כבד ואלכוהול היו מנת חלקנו לצד פוזה מתבקשת. אבל מצד שני היו גם חוויות בקנטים. מאחר ובית הספר הכיל אמנים וכאלה שמתיימרים להיות אומנים (כאלה שאבא סידר פרוטקציה להתקבל לבית הספר וכל פלוץ שלהם נראה להם כמאסטר פיס), הרי שהוא הכיל הרבה אגו, תחרות ורצון להתבלט אבל במובן הרע של המילה. היו גם הרבה תלמידים מפורסמים בשכבה מעליי למדו עומר ברנע ויהודה הלוי למשל ומתחתיי לוסי דובינצ'יק. תלמידי תיכון שכבר מגיל צעיר אחזו ביחצ"נים ובקריירה. מדובר בתיכון אלטיסטי ומוכר מרבית התלמידים בו הם בעצם תלמידות, תרתי משמע - בכל כיתה מבין 40 ילד למדו אולי 6 בנים, וגם העדפותיהם המיניות של רובם נטתה לחבריהם למלתחות. כן, מדובר בקן צרעות ובכמה זכרי אלפא ששולטים שם ביד רמה.

החבורות של המקובלים נבנו כך - ככל שהיית יותר מירשע או לחילופין בן של שחקן/זמר/אישיות מפורסמת, כך סיכוייך להפוך לנערץ היו גבוהים. כמובן שגם אם יצאת עם סלב או היית בעצמך כזה והופה, אוטומטית נכנסת לרשימה ה"מובחרת". מיותר לציין שסלדתי מזה למרות שהוזמנתי לכל האירועים ה"שווים" והייתי מאד אהודה בזכות עצמי. השתדלתי להתחמק מכל הגמדים המרשעים שניסו לבנות עצמם מלשלוח לכיווני מבטי שינאה ולהתעלם כשפונים אליהם. בעצם היתה רק אחת כזאתי, תמי הגמדה המירשעת אבל כנראה שקינאה היתה מיצרך נפוץ כבר אז.

בכל מקרה, כאמנית מיוסרת מן השורה התחלתי בכיתה י' ללבוש שחור ושחור בלבד. במקביל יחצנתי מסיבות למועדוני פאנק (מי אמר זמן אמיתי ולא קיבל) והייתי מה שנקרא 'פריקית'. לא עשיתי פירסינג וגם לא קעקוע, אבל התחלתי ללכת לטיפול אצל פסיכולוג. נו טוב זה גם משהו. קשים, קשים הם חיי המתבגרים. שקעתי במרה שחורה תקופה מסוימת והייתי בדיכאון קיומי. נמאס לי מההורים, מהחברים והרגשתי שאני זבל. שאני לא שווה כלום. אומרים שדיכאון מביא מוזה לאמנים. אצלי הוא הביא לחוסר חשק ליצור או שלא לדבר על שיעורי בית, שאני כמעט ומעולם לא הכנתי. יומיים לפני בחינה הייתי לומדת ומוציאה 80 או 90 בלי להיות בכיתה בכלל. כך גם היה לפני בחינת בגרות. זאת, למעט מתמטיקה שם לא הצלחתי ללמוד בעצמי.

אלה היו ימים של אואזיס, בלר, מטאליקה, רייג' אגנסט דה משין ושיכרות. למען האמת, גם אז הייתי מחוזרת ומוצלחת בלימודים ועם המון חברים, אבל הרגשתי כמו בסיפור ה"גילגול" של קפקא - ג'וק.

לפעמים אני עדיין חולמת על בית הספר התיכון. בדרך כלל אני נמצאת בעיצומה של בחינת בגרות ומאחר וזה בא בהפתעה הרי שאני, מן הסתם, לא יודעת את החומר. בחלום אני תמיד לחוצה והיסטרית מהמעמד הלא צפוי הזה ומתישהו רצה לאיפה שהיינו מעתיקים עם קשקושים על הקירות ופתקים - השירותים. בעולם האמיתי במהלך הבחינות אני בכלל שכללתי את שיטות ההעתקה כך שהייתי רושמת בעיפרון בקטן בין האותיות על בקבוק מים המינרלים (איפה שמצויינת כמות האשלגן וכו). אני מקווה שלא אגיע לגיהנום על כך, אבל גם בספר התנ"ך אני מודה שקשקשתי.

מפחיד אותי שגם היום לפעמים, למרות שאני בחורה בוגרת (טוב נו, יחסית), אסרטיבית, עם ביטחון עצמי גבוה, עבודה כיפית וחיוך גדול של אושר (רוב הזמן) זה לפעמים חוזר. מספיק שחברה מבריזה לי, שיש לי איזהשהי מחלה או משהו ומתרחקים ממני, שהחבר רוצה להיות לבד ולא איתי ואני מרגישה שהוא לא מתגעגע או אוהב, שסבתא שלי לא מתקשרת כמעט אף פעם מיוזמתה לשאול מה שלומי ואני ישר נעלבת כמו פוסטמה ועוד דוגמאות. אני לוקחת את זה למקום של  "אין בי צורך", או "לא מספיק אוהבים אותי". כן, אני זקוקה לתשומי ולחיזוקים וזה מתיש אותי. נפשית. 

יכול להיות שזו הביצה והתרנגולת - בשל היותי רגישה עסקתי באומנות ובשל עיסוקי באומנות פיתחתי רגישות. מה שבטוח זה שנמאס לי ממצבי הרוח האלה.

ונמאס לי מהמבחן הזה באוניברסיטה שאני לומדת אליו עכשיו, ושמעלה לי זכרונות של מצבים שאולי הייתי מעדיפה לשכוח.

היום ראיתי את החבר הראשון הרציני שלי מהתיכון. לא במציאות, על פוסטר. פוסטר ישן.

הוא למד במגמת תיאטרון ונראה כמו ג'ים מוריסון, שיער כהה ארוך, עיניים חומות חדות ובייבי פייס (בצורה גברית). זו היתה אהבה שהתחילה בין מחברות התנ"ך לביולוגיה. בין שיעור ספרות לחינוך מיני. למדנו המון, הברזנו יחד במשך היום ובערב היינו "מכינים שיעורי בית", בין הסדינים. הוא היה מנגן לי על גיטרת הבס שלו, ממציא לי מנגינות. אני בתמורה ציירתי אותו (ועליו), צילמתי אותו לעבודות ושיעורי בית באומנות. היינו הכלאה בין שני פריקים חמודים לילדי פרחים. משתזפים על הדשא בהפסקות, מבריזים לים ונכנסים עם הבגדים ומגלים מה זה פרפרים בבטן.

יום אחד הוא קיבל הצעת דוגמנות/משחק. זה היה כמו בסרטים, הברזנו משיעור וכשטיילנו ברחוב ציידת כשרונות פנתה לשנינו והציעה שנגיע לאודישנים לפרסומת חדשה בטלוויזיה. הם חיפשו בחור לתפקיד ראשי ובחורה לתפקיד משני. אני שהתרכזתי באותה תקופה באומנות פלסטית ולא באומנות הבמה, החלטתי לוותר. הוא ניגש, וקיבל תפקיד מרכזי בפרסומת של בנק הפועלים. ימים של צילומים, התרגשות ותחושה של "הנה אני הולך להיות יהודה לוי הבא" מילאו את האויר (אז עוד לא נבראו הקוביות של מייקל לואיס). כשהתהלכנו אחר כך ברחוב או בהפסקה ברחבת בית הספר, כולם עשו לנו כ-בוד. פתאום אנשים שלא דיברנו איתם התחילו לצאת איתנו, לעשן איתנו ובקיצור, ללקק לנו ת'תחת.

באותם ימים בעיקר אהבתי את התחושה הזו של ללכת ברחוב יד ביד ולהגיד "זה שלי". להשוויץ בו. אחר כך התחיל הקטע של המעריצות ברחוב. זה די הפריע לי, אבל הבלגתי. הוא לא ראה אף אחת ממטר. חלפו חודש או חודשיים ופתאום, צצה לה עוד פרסומת. הפעם ל'מנה חמה'. מוריסון שלי נחטף בשוק כמו לחמנייה חמה. לחמנייה לוהטת (והוא באמת היה לוהט). אבל הלהט שלי פג.

עם הזמן ובלי קשר לתהילה, התרחקנו. הבגרויות הופיעו והתחלתי להתעניין בדברים יותר עמוקים מאודישנים, מעריצות וסיקס פאק בבטן. אני הכרתי חייל שלימים הפך לחבר שלי. מוריסון אמר לי "תמיד ידעתי שמישהו יחטוף אותך ממני בסוף". חמוד.

אז היום, בבנק, ראיתי את הפוסטר מהפרסומת - מוריסון בחוף הים, אוחז בגלשן וכל הבנות רודפות אחריו בגלל כרטיס האשראי שלו או משהו כזה.

להיזכר באהבה ישנה זה תמיד מחמם את הלב. חבל שהמינוס בבנק הרס לי את הנוסטלגיה הרומנטית.

רועי סיפר לי היום שיש תופעה כזו שנקראת 'סינסתזיה', כלומר ערבוב חושים. זה דבר מדהים. ישנם אנשים שפועלים אצלם שני חושים בו זמנית. למשל, ישנו אדם שבכל פעם שאומרים לו "יום ראשון", הוא מריח ריח של חיתול עם קקי, ובכל פעם שאומרים לו "יום רביעי", הוא מרגיש טעם של שעוות אוזניים בפה.

עוד לא החלטתי אם הוא באמת חכם או מנסה לעבוד עליי. בכל מקרה, תיאור ההפרעה נשמע כל כך משעשע שרציתי לנכס אותה לעצמי. אם למשל בכל פעם שהיו אומרים לי "לכי תזדייני", הייתי מריחה את פרי התפוז? או בכל פעם שהיו אומרים לי "אני אוהב אותך, נורמה", הייתי מרגישה טעם של שוקולד פרה או נוטלה על הלשון...

או דמיינו מצב שמישהו אומר את השם שלך באמצע סקס לוהט ואת שומעת במקום את הסימפוניה ה-9 של בטהובן?

תודו שיש בזה משהו נחמד.

היום קיבלתי משלוח של הדבר הכי טעים בעולם. זה נקרא Ben's cookies, זה מלונדון וזה עושה לי לחייך. אם יש רמות שונות של מנצ'יז אז כאן מדובר במונדיאל, באולימפיאדה, בפורש של הנישנושים.

מאחר ואני קמצנית ששומרת את ההנאות הקטנות שלה לעצמה, אני אחלוק אתכם את הקופסא ואותה בלבד:

גררר...זה טעים!

מי שרוצה כיבודים (אין הרבה), מוזמן לנסות ולהתחנף.

ונסיים בציטוט חמוד: "אני חולה על התחת שלך ואת יכולה לצטט אותי". אז ציטטתי.