לילות לבנים

"יש יפות ממנה אבל אין יפה כמוה".
המשפט הזה מאז אתמול בערב צורב לי על הבשר. זה משפט שנאמר על אקסיות. הרי באהבה אין חוקים וגם אדם שהוא לא ממש הטעם שלנו, יכול להיראות היצור הכי מושלם עלי אדמות בתוך זמן קצר.

הכרנו במסיבת חתונה של חברים. מסיבה שבכלל לא רציתי ללכת אליה, ובסופו של דבר צירוף מקרים קוסמי, לפחות כך הסברתי לעצמי, גרם לי כן ללכת. שם הוא עמד, גבוה, רגוע, מדליק עוד סיגריה ומתבונן לא מתבונן אליי בשקט שלו עם עיניו הירוקות. החיבור היה מיידי וחזק לשנינו. דיברנו שעות. המשכנו מהמסיבה לדייט קליל. עם כל דייט נקשרנו. ריחפנו. גילינו שאנחנו אוהבים את אותה המוזיקה, סרטים ואפילו חלקנו אהבה לחתולים. החום והאינטימיות שלו הפתיעו אותי. במשך זמן קצר של היכרות הוא לא הפסיק לנשק, לחבק, ללטף ולעטוף אותי כמו גור קטן. ואני עטפתי את הגור הזה בחזרה. הוא התקשר מדי יום ורצה להיפגש כמה שיותר. חברים משותפים טענו שהוא 'מקסים' ונתנו את האו-קיי לכך שהוא בחור רציני, זוגי, לא איזה רווק תל-אביב הולל שמחפש סטוצים. ואני כמו בחורה טיפוסית ניסיתי לשים מעצורים, אבל לא הצלחתי ונסחפתי.

הוא הגיע בתקופה לא פשוטה עבורי. אחרי קשר ארוך, של אינספור פרידות וחזרות. וקשר באמצע שגם לא הצליח. בחורים אחרים 'ריבאונדים' כל מיני דייטים למינהם שהיו בין לבין, מעולם לא חדרו את האפידרמיס לתוך הלב שלי. הם אפילו לא דיגדגו. התחלתי לחשוש שאני סובלת שוב מהסימפטומים של המחלה התל אביבת הידועה הנקראת 'משותקת מבחינה רגשית'. ישנה במיטה של זכר/גבר תקופתי זה או אחר לא מבינה מה אני עושה שם ליד גוף זר. והדימעה על הלחי חיממה אותי באישון כל לילה, כי במגע אחר לא רציתי. רציתי שוב להרגיש. אבל הלב לא נענה.

לא נתן להמשיך הלאה. וכך בהפתעה, באותו יום בו נפגשנו באותה מסיבה, אחרי התקופה של הכבלים הרגשיים און ואוף ל'לשעבר' שלי, ואולי לא אליו באמת אלא לתחושה כלשהי רגשית, ופתאום הרגשתי אותם צצים. הם הגיעו בלהקה שלמה מנופפים בכנפיים צבעוניות, מחייכים אליי וקורצים בשובבות - הפרפרים בבטן. לא האמנתי שהם אכן שם, כמו במטה קסם, אף גבר אחר בעברי לא עניין אותי יותר אפילו לא כנוסטלגיה שמתרפקים עליה מדי פעם. עפתי עם כנפי הפרפרים על פני הקשת בענן. הרגשתי אותם לפני כל מיפגש, במהלך כל שיחת טלפון. ידעתי שאני מאוהבת והרגע הזה קרה כשהיבטתי בו ישן. פנים מפוסלות, נעימות, רגועות, נשימות קטנות ואני מודה לאלוהים, לטבע, לכוכבים, לים לכל מי שאפשר שהביא לי את המתנה הזו בתקופה כה ארוכה של סבל רגשי, פיטורים מהעבודה ודיכאון.

ואז גם התחילו החששות. פתאום הוא מציע לי חברות בפייסבוק "את חושבת שאנחנו מוכנים לשלב הזה ביחסים?", שאל בקריצה, ומהתמונות ומהמידע על הקיר הבנתי לפתע שהיתה לו חברה רצינית במשך שנה. אופס, פתאום חברה מוסיפה ומספרת שהם נפרדו רק לפני חודש. טרי בכל קנה מידה אפשרי. בחדר האמבטיה שלו גיליתי את הרמזור הכי אדום בעולם – 2 מברשות שיניים. ומאידך, הוא המשיך להעניק לי חום ותחושת זוגיות טבעית שנבנתה תוך זמן ממש קצר.

יום אחד, הטלפון נדם. מוזר. הוא מתקשר אליי כל יום. קבענו לדבר בלילה כשאחזור מחברה, ובמפתיע כשחייגתי כעבור שעתיים הפלאפון היה כבוי. פה כבר התחלתי להבין באינטואיציה הנשית המפורסמת שמשהו קרה. בערב למחרת הוא הגיע אליי במהירות. כשאמר שהוא בדרך, רצתי לסופר לקנות את המיץ והבירה שהוא אוהב. הספקתי להתקלח והתכוננתי לערב רומנטי. כשהוא נכנס בפתח הדלת הכל השתבש, במקום הנשיקות הארוכות ומלאות התשוקה – נשיקה קצרה מרפרפת על הלחי. הוא התיישב לידי על הספה מעשן בשרשרת....היד שאוחזת בסיגריה לא מפסיקה לרעוד. אני מרגישה וכבר יודעת שהרעידות האלה הן תקתוקים ופרפורי הגסיסה של מה שרק התחיל אצלנו. "אני והלשעברית שלי החלטנו לחזור. לתת לקשר צ'אנס נוסף", בישר. הוא ניסה לא להביט בעיני וראיתי שקשה לו. "אני מבולבל ועצבני", הוא הוסיף. אחר כך החל לנאום ולהסביר עליו ועליה וכמה הוא היה לחוץ בקשר בגלל החברה שלפניה שהיתה חולה לו על התחת, וכמה הוא לא באמת היה שם וכמה הוא מתכוון כעת לנסות להיות "נוכח". "אני כבר בן 30 אנחנו לא בני 22 וצריך לקחת אחריות", אמר. נשמע כאילו הוא מדקלם שטיפת מוח או בולשיט אחר שדחפו לו לראש. ותוך כדי דיבורים עליהם, אחת אחרי השנייה חזרו אליי פלאשבקים מהתמונות שלהם בפייסבוק- הנה הם מחובקים בחוף הים, הנה הם רוכבים יחד על האופנוע 600 סמ"ק לכיוון השקיעה, הנה הם בתחפושת תואמת ערפדית בפורים הנה והנה והנה. בלעתי את הרוק, כי בבת אחת צצו במוחי כל החוויות, התמונות שלא קיימות, החיוכים, השירים, הרגשות שגם אנחנו יכולים היינו לצבור יחד, אם רק לא היתה היא בעולם.

אבל היא בעולם. וכן, היא פחות יפה ממני. ולפי הסיפורים מהחברים לא כולם אהבו אותה וי' אמרה ש"יש לה גם אופי שתלטני ומחורבן". אבל היא בלב שלו, בעבר שלו וכרגע גם בהווה. ולכן כרגע, היא יותר ממני. ואני נותרתי עם השברים, ולב המום מכאב ובעיקר תחושת פספוס מרה.
אומרים שכשבני זוג נפרדים זה סימן שהמלאכים של כל אחד מבני הזוג, רבים את מי לשדך לו. מלאכים יקרים, עד ששלחתם לי כזו מתנה לחיי, למה אתם חייבים לריב על חשבוני?

ביצוע מדהים לליידי גאגא-Bad Romance

אתמול הייתי בשיבעה של חנה "מיץ פטל", האחות המיתולוגית בבית הספר בו למדתי. הייתי התלמידה היחידה שהגיעה לניחום אבלים מהתיכון, שזה ממש עצוב כי האישה עבדה שם 19 שנים.

אני לא יודעת למה, אבל יש משהו בגברים עצובים שהופך אותם לסקסיים בצורה מחרידה. מסתבר שלחנה יש ארבעה ילדים חלקם יפים מאד, וחלקם לא. כל אחד מהם נראה אחרת לגמרי כך שבחיים לא הייתי מנחשת שהם חולקים בקירבה משפחתית כלשהיא.

ואז הוא נכנס. בהתחלה לא הבנת מי זה כי חולצתו לא היתה קרועה. אבל היו לו זיפים ולפי ההמולה סביבו הבנתי שזה אחד מבניה. החלפנו מבטים, הוא בחור ממש ממש יפה ונראה מעט עצוב, אם כי חייך לעיתים חיוך מקסים. אומרים שהכל נמצא בעיניים, ובהחלט העיניים שלו מדברות בשביל עצמן.

אחותו הגדולה ערכה ביננו היכרות. הוא התיישב לידי והתחלנו לדבר על חנה. מסתבר, שהאשה המגניבה הזאתי טסה לבקר אותו בהודו לפני כשנתיים חצי. הוא הראה לי תמונות שלה ושלו: הנה חנה במלון, וכאן היא במקדש הלוטוס. והנה חנה ובודהה. ועוד בודהה אחד. "היא היתה כל כך מאושרת בטיול", הוא סיפר. ואני רק רציתי ללטף אותו, ליטוף של אם במקום זו שהוא איבד. 

מסתבר שיש סוג של סרטן קטלני "ללא מקור". מדובר בסרטן לכל דבר, גרורות וכל המסביב אך הרופאים לא מצליחים לאתר את מקורו. לכן, גם לא ניתן להסיר אותו או באמת למצוא פתרון למחלה. זה מה שהרג את חנה.

בדרך חזרה עברתי ליד גשר שהיה כתוב בו "חנל'ה אני אוהב אותך". חשבתי שאולי זה סימן. אתם מכירים את אלה, שכל דבר שהוא מקרי אומרים "זה בטוח סימן!!!!". אז כזה מן. ולכו תדעו, אולי היא מנסה מהשמיים לשדך ביני לבין ילד היפה שלה?

(עריכה: חשבתי לשדך אותו לא'. כידוע אני ב-over load. אך, מסתבר שיש לו חברה. אבוי!)

בתור תלמידה מרמת גן הברזתי המון. כבר מבית הספר היסודי, אני ול' הסטודנטית לביולוגיה היינו ממציאים תירוצים איך להבריז. כשהיינו מדברות בטלפון, הקוד הסודי שלנו כדי שההורים, במידה והם מצותתים לא יבינו, היה "את באה לאכול גלידה מחר?", והמשמעות הנסתרת: אין לי כוח לשיעור חשבון, בחייאת אמא שלך, בואי נלך לגינה ליד בית הכנסת ונקנה שוקו ולחמנייה בקיוסק.

ההרגל נמשך גם בתיכון. הייתי מהתלמידות האלה שלא צריכות להגיע לשיעורים, לומדות יום-יומיים לפני בחינה ומוציאות 85. למעט מתמטיקה, מקצוע השנוא עליי עד היום, כל הלימודים שיעממו אותי עד מוות. השיעורים היחידים בהם דבקתי, היו שיעורי מגמת האומנות.

אבל היה לי נשק סודי, (מלבד הורים ליברלים יחסית). לנשק קראו חנה, אחות בית הספר. אישה חייכנית, פנים עגלגלות, שיער שחור קצר, לב טהור והרבה הרבה מיץ פטל. היא מאד אהבה אותי, בתקופה שהרגשתי לבד ביקום. היא גם הכירה איכשהו את סבתא שלי מעבודתה לפני למעלה מעשור בקופת חולים וזה מאד עזר. היא תמיד איכשהו הצילה אותי.

בכל פעם שלא התחשק לי ללכת לשיעור היסטוריה למשל, היתי אומרת "המורה כואב לי הראש", והולכת לחנה. התרופה של חנה היתה מיץ פטל. לא חשוב מה המחלה, הפציעה או ההתחזות, מיץ פטל היה הדבר הראשון שהיתה מוזגת עם הכנסך לחדר. זה הפך לאקט מיתולוגי, שעבר מדור לדור כל עוד חנה היתה שם. מאחר והייתי חיית לילה עוד לפני הבלוג הזה, ומאז ומתמיד השעון הביולוגי שלי היה הפוך, היא היתה לפעמים נותנת לי לשכב על מיטת הבדיקות לישון או לכל היותר להירגע. היא ידעה שאני בריאה, למרות שאובחנתי כסובלת ממיגרנות. תמיד אחר כך היא היתה נותנת לי אישור למורים (לא שזה עזר לי לתעודה, שבה הורדו לי כמעט כל הציונים על היעדר נוכחות) וגם תמיד היתה מדברת איתי, מדובבת, מתעניינת ונותנת תחושה טובה.

גם כשהפרתי את הברית בין הבתרים שלנו ושיקרתי לה, היא המשיכה לגונן, כמו אמא אווזה. פעם אחת חברתי, אמא של עדן, עבדה כמזכירה אצל רופא השייך לקופת חולים 'מכבי'. היא סידרה לי אישור של 'מכבי' לכמה ימי מחלה. הטעות היתה ששכחתי כי בשל היותי שייכת ל'כללית', ובשל היכרותה של האחות עם סבתי, הרי שהכי קל לתפוס אותי על זיוף. אבל, שוב למזלי, בגלל שהיא אהבה אותי, יצאתי עם אזהרה בלבד. חנה סגרה את הסיפור בתוך "חדר האחות" ודאגה שמנהל בית הספר לא יעשה מזה עניין.

לפני כמה חודשים, חלתה חנה בסרטן. מיד כששמעתי שהיא עוברת טיפולים, התקשרתי אליה. היא מאד שמחה, זכרה אותי וביקשה למסור כמובן דרישת שלום. אני מתארת לעצמי שהשיחה מצד אחד עודדה אותה ומצד שני דיכאה אותה. כשתלמידה לשעבר מתקשרת לאחל רפואה שלמה, סימן שסופך קרב.

אז היום התבשרתי כי היא נפטרה. מודעת אבל קטנה וסתמית בעיתון לימדה אותי שיש לה בעל, בת נשואה ושני בנים. להלוויה לא הלכתי, אבל לשיבעה אני מניחה שאלך עם אחותי, גם היא בוגרת בית הספר ומטופלת על ידי חנה המלאכית.

אני מביטה כעת על ספר המחזור שלי מביט בי חזרה מהמדף, ומפחדת לפתוח אותו ולהביט בה.

ורק אתמול הבטתי על נקודה בקיר, מעין קישוט ולפתע הרגשתי איך כמו בסרטים הכל רץ בהילוך מהיר. דמיינתי איך הזמן עובר בקצב היסטרי, עד שהבית מתחיל להירקב, הקירות מתפוררים והקישוט הזה שאני מביטה בו הולך וקמל. יותר מדי טלוויזיה ויותר מדי שחור בנשמה, מביאים לתוצאות הרסניות.

היום ה"מושיע המדומה" דיבר, ודיבר, ודיבר. ואני השתעממתי. הוא בעיקר התבכיין על בעיותיו ואני הייתי טרודה בכך שאני צריכה ללכת לעבוד. ואז אני עם קוקו מרושל, מביטה בו, ספק נרדמת, ספק נפעמת מהתסכול שלו הוא אמר לי "ואוו. את נראית ממש יפה עכשיו", חייך אליי, חייכתי וצחקתי צחוק נבוך והוא חזר לדבר. זה ממש כיף שאין משיכה או רגשות ועדיין אפשר להחמיא. זה כיף.