לילות לבנים

אומרים שלכל בן אדם צפויות 15 דקות תהילה בחייו. ולא, אין הכוונה לאותם ערסים שמדברים בטלפון ואומרים "אמא אני בטלוויזיה", בזמן שכתב חדשות ערוץ 2 מדווח על מתקפת טילים בשדרות.

גם לי היו 15 דקות תהילה. למעשה היו לי יותר מזה במצטבר.

הפעם הראשונה שפרצופי כיכב על המסך שלכם היתה בפרסומת לקסדה בראש טוב שקידם ערוץ הילדים. האמת שבכלל לא רציתי להתפרסם, כל שאיפת חיי בגיל 12 היה לפגוש את עודד מנשה, להציע לו נישואין ולעשות לו ילדים קטנים שישירו "אני שושה מנשושה". אז הגעתי ופגשתי אותו והוא היה ממש נחמד, חתם לי וחייך ולימים עדן הראל מימשה את מה שכבר מזמן שכחתי שרציתי לעשות לו.

כשהופיעה הפרסומת, התרגשתי למראה שלי על המסך לצד המון ילדים קטנים שרכבו על אופניים והחלטתי - אני רוצה עוד!!

אז הישגתי דרך חברה של אמא תפקיד בפיילוט לסידרה "חצי המנשה". לא להתלהב, הייתי סטטיסטית, אבל אני פתחתי את הסצינה. הלבישו אותי בגלבייה, איפרו אותי, הביאו לי דלי ואני התכופפתי עמוק לתוך הבאר (זה תפאורה אל תדאגו). הצלם ביקש שאתכופף "עוד פנימה", ו"יותר נמוך", ואני שהציצים כבר התחילו לגדול בגיל הזה והייתי בלי חזייה כי זה לא מציאותי לתקופת התנ"ך, פחדתי שהשוט יפתח בציצים שלי. זו גם הסיבה שסירבתי לראות אחר כך את הפרק הזה. גם שנים אחר כך ניגשו אליי אנשים וסיפרו שראו אותי. פאדיחה.

הימים חלפו. נורמה לומדת בתיכון אומנותי ומתקבלת לתפקיד הנחייה טלוויזיוני בתוכנית נוער 'הצתה מאוחרת' של מרכז ביקורי העיתים. מתוקף תפקידי, מלבד הנחייה וריאיונות של אורחים וכתבות שטח, השתתפתי גם במערכונים שונים. לצידי באותה תקופה, האמת קצת אחרי שעזבתי התקבל להנחות בחור צעיר ומוכשר, מיכאל הנגבי שמו. לימים הוא מינף את העניין למקצוע של ממש.

לאחר התיכון היה צבא. זו תקופת חושך של חיי התהילה שלי. תקופה חשוכה במדים ירוקים. בתקופה הזו התבייתתי על נושא אחר - כתיבה.

בהמשך, התפתחה הקריירה. הופעתי בערוצים מקומיים שונים בשידורים חיים, בשידורים באולפן. אפילו ביקשו ממני חתימות פעם ילדות קטנות שגרות באיזור שהופעתי בו. ממש גלאם סינתטי.

בשלוש השנים האחרונות התוודעתי מחדש לערוץ הילדים. לא, אני לא מיכל ינאי עדיין וגם לא משהו דומה...אבל הופעתי פעמיים באולפן חדשות ערוץ הילדים. והיה כיף למרות אברי גלעד.

אחר-כך הגיעה תוכנית הבוקר בערוץ 2 שהופעתי בה פעמיים.

אז במצטבר יש יותר מ15 דקות. אולי זה מסביר את המשפט "את מוכרת לי מאיפושהוא", שאני מקבלת מדי פעם מכל מיני אנשים. כן, יכול להיות שראיתם אותי על מסך הטלוויזיה שלכם ובכלל לא ידעתם שזו אני.

אז הנה אני קופצת לומר שלום. ומחכה לעוד 15 דקות של תהילה...

*עריכה: איך?? איך לעזאזל שכחתי שתי הופעות באולפן ערוץ הכנסת??? לא ברור

נראה לי שמישהו הטיל עליי קללה. קללה לסבל מיותר. קללה חמורה מבלי שהתכוונתי שתבוא, ככה באמצע החיים. אז החלטתי שהגיע הזמן למצוא לי קמע חדש שישמור עליי והנה הוא. יש לי מלאכית קטנה לידי ששומרת עליי. היא לבנה עם שימלה וסרט ורודים. בגב מבצבצים לה זוג כנפיים קטנים ולבנים. יש לה גם זוג עיניים קטנות ושחורות. אולי זה גם מגן מפני עין הרע לכו תדעו...

חתלתולת הקמע שלי

היום ישבתי וחשבתי שהיה עדיף אם הייתי במקומה. חפץ דומם, חמוד, עם זוג כנפיים שמחמם את הלב לכל מי שמתבונן בו. וכך, מדי פעם אם היה נמאס לי מהמצב הסטאטי שנקלעתי אליו, הייתי מתגנבת בלילה, בשקט בשקט ועפה לי לטיול בכוכבים. הייתי מבקרת קצת בחגורת מאדים, אומרת שלום לירח, משתדלת לא להביט לאור השמש כדי לא לפגוע בראייה בשתי העיניים השחורות והפעורות לרווחה שלי וחוזרת הביתה. אני בטוחה שהבחורה האבודה בעלת הקמע, לא היתה מבחינה שקמתי לתחייה והלכתי ממנה בלילה.
ואם כן, אולי היא היתה מצטרפת אליי והיינו בורחות ביחד. כי זה מה שאני רוצה לעשות.

היום ישבתי על סלע בים בחוף מכמורת. לכמה רגעים הרגשתי כמו אחד הפסלים שראיתי ביוון של בת הים הקטנה. אבל שתיתי מקודם וודקה, אז אולי זה מה שמדבר מגרוני עכשיו. וודקה.

הוודקה לא הגיעה סתם. ראיתי סרט מדכא "לעזוב את לאס וגאס" עם ניקולאס קייג' המצויין ואליזבת שואו בתפקיד בלונדיני. מסתבר שעדיין יש לי יכולת להזדהות עם אנשים אחרים בסרטים, אמפטיה. רק חבל שההזדהות היא עם זונה. אבל אומרים שכל הנשים זונות. וזה נכון גם לגברים.

אתמול ב'ארבינקא' חברתי הטובה ליהי חגגה 26. בלי להתכוון נכחו במקום כל סלבריטאי ישראל הבוליוודים לדורותיהם: מיכל ינאי, לירון לבו, אנחל בונני, רונה לי שמעון, אורי פפר, קוואמי דלה פוקס, נתי ברינגר ועוד כמה סלבס מאופרות סבון (ורד משהו מהאקס המיתולוגי) ויסלחו לי כולם על חוסר הידע בז'אנר ובכלל בסלברטיאים. אוקצור היו פפראצי בחוץ ובפנים היתה אוירה חזקה מאד של..פוזה. אורי פפר רקד בהתלהבות של הסנפת קוק עם רונה לי שמעון שמצידה שיתפה פעולה בצורה שלא ממש נראתה אמיתית. מתישהו הוא הוריד חולצה וחשף את השרירים שאין לו. ממתק הסתכל אליו בבוז והכריז קבל עם ועדה שהוא דביל. הם רקדו ממש על השולחן שלנו ונתבקשנו לסגור את הוילון בגלל הצלמים שתקתו פלאשים מבחוץ. אחר כך הצטרפנו לריקודים ולירון לבו התלהב בקול רם בפני נתי על מבחר הכוסיות שבמקום.

אז שתיתי פיג'לינג סאוור (סביר לא יותר) ואפל מרטיני (לא משהו). עינטזתי קצת ויאללה הביתה. בוליווד, מיציתי אותך. תל אביב גם מתחילה להיראות לי יותר ויותר כמו ביוב, לאחר שש שנות מגורים. אז למה הריח של השתן ממכר כל כך?

מתי כספי הוא פקאצה.

כן כן. האיש ששר כל כך בעדינות, מביט בפסנתר ובנו בעיניים כחולות נוגות, מרפרף ריש מתגלגלת לאויר בקול מתוחכם ונעים הוא ולא אחר - פקאצה!

היום בבית קפה בשינקין 'שיח קפה' הוא ישב ושתה מיץ גזר. בהתחלה לבד. וגם אני הייתי לבד. אכלתי ביצת עין לארוחת בוקר אז יצא שמדי פעם הגנבנו מבטים הדדיים וצוטטנו אחד לשני. טוב נו, אני צוטטתי לו. בחורה אחת שישבה בסמוך אלינו ניגשה אליו וסיפרה עד כמה שיריו מרגשים אותה והתנצלה אם זה מפריע לו שהיא ככה מטרידה אותו באמצע שתיית המיץ הכתום. הוא אמר לה "זה בסדר ויפה שזה מרגש אותך" ופטפט איתה דקה בפרצוף חתום, שהוא גם סימן ההיכר שלו. המעריצה הלכה לדרכה וחזרה לשולחן הפטפוטים בו ישבה מלכתחילה. ואז הגיעה מישהי, כנראה אישתו/חברתו/פילגשו עם שקיות המעידות על שופינג אינטנסיבי והתישבה בכסא שממולו. אז כספי החל מפשפש כמו תיכוניסטית שסימה אתמול ללמוד בכיתה ט' ושואל "תראי לי" ואז עוד שקית "יאאא...איזה יופי". ובשקית אחרת הוא מביט "וואו. זה ממש יפה. מחמיא". נראה לי שפיצחנו את השיטה להוציא ממנו את המבט האדיש - שופינג!!

התפדחתי לצלם אותו, כי ישבנו נורא קרובים, אז צילמתי את השולחן שלו. נשמע כמו הנפצה ללא תיעוד, אני יודעת, אבל לצערי זה קרה ויש לנו נערה מתבגרת, מוכשרת מבחינה מוזיקלית העונה לשם מתי כספי. מהיום אני אקרא לה מתיה.

בשולחן משמאל, בדיוק מולי ישבה מתיה כספי

מכשפה זקנה

ברחוב שינקין יש חנות קסומה. זו חנות שמוכרת צעצועים עתיקים, תיבות נגינה ישנות ויפיפיות, מכוניות מברזל לאספנים, תכשיטים "של פעם" ובכלל היא מזכירה קצת את צעצוע של סיפור. את החנות מנהלת ביד רמה מכשפה שנקראת שושנה. מדובר בפולנייה מבוגרת ומעצבנת שכנראה שאין לה נחת מהילדים או הנכדים שלה, אז היא פשוט ממורמרת וקצת חצופה כלפי לקוחות. לפני שבוע ביקרתי שם לראשונה, כשאני וא' החלפנו טבעות. אפילו הנצחתי את הטבעת המא-ממת שקניתי בסכום המופרז של 50 שקלים. אז זהו, שתוך יומיים היא נשברה מרוב שהיא היתה מעפנה. היום הגעתי עם הגופה של מה שהיה פעם אותה טבעת וביקשתי להחליפה. המכשפה הזקנה התחילה להתעצבן ורטנה "מעולם לא החזירו לי טבעת". אז עניתי לה "תמיד יש פעם ראשונה". היא לא הגיבה לזה כל כך בנחמדות והאשימה אותי "את שברת אותה. בטח ילדים שיחקו איתה והיא טבעת מאד עדינה". עניתי לה שאין לי ילדים וגם אין בתכנון וזה נשבר מעצמו כי זו סחורה דפוקה. "תחזירי ליצרן" אמרתי לה והיא ענתה שזה מלפני 45 שנים והוא בטח בגן עדן של תכשיטנים רמאים. "אין מה לעשות" היא פסקה והוסיפה "מהרגע שיצאת מהחנות זהו זה. אין לי אחריות על טבעות". אז עניתי לה שאני מאוד מאוכזבת ממנה ושציפיתי ממנה כמוכרת שתנסה לבוא לקראת הלקוח ולהציע למשל להחליף לטבעת אחרת. היא נדהמה מדבריי ושאלה בפליאה "למה את רוצה טבעת אם היא נהרסה לך? גם זו תיהרס". הזקנה כנראה לא ידעה שאני במחזור. הרגשתי שאני מאבדת את שפיותי בשיחה איתה. היא דיברה ודיברה...הבטתי בשומה שלה ליד העין העייפה שלה והשומה בפרצופה הביטה בי בהתרסה. שקלתי לבוא עם מבער או קרח יבש ולהוריד לה אותה. סוג של נקמה קוסמטית באישה בת 70. התעקשתי ולבסוף היא התרצתה. היא הראתה לי כמה טבעות ממש מכוערות ואמרה "תבחרי". בשורה ליד הטבעות הממש מכוערות היתה דוקא טבעת סבירה. "את זאת לא. אלה יותר יקרות", היא אמרה. ולא סתם הן היו יותר יקרות, כי הבעיה שהיתה לטבעת שלי, פלסטיק רופף, לא היתה בהן. "תוסיפי כסף אם את רוצה אותה", אמרה. אז בסוף נכנעתי והוספתי עוד 10 שקלים. היא המשיכה לרטון ש"זה ממש לא בסדר, ממש לא בסדר" מצידי שביקשתי את כספי חזרה או לקבל טבעת חדשה. אני מקווה שעם הכסף הנוסף היא תקנה קוצץ שומות או תנור שמבשל ילדים קטנים והופך אותם לסוכריות. מכשפה.

זהירות ילדים! אם המכשפה תתפוס אתכם תהפכו לתיבת נגינה

באופן כללי רחוב שינקין המה היום בילדות קטנות ומשועממות שלא ידעו מה לעשות עם עצמן. אז כשברחתי מההמון הגמדי הבחנתי בפרסומת סמויה לישרא. כן, מסתבר שיש בלוגרים חובבי גראפיטי כמו למשל האדם שריסס את זה:

מיליונר וקטנוע. איך זה מסתדר בדיוק

לא הבנתי את הקשר בין היות האדם הזה מיליונר לישראבלוג. האם זה שם של בלוג כלשהו? האם הוא פריס הילטון דוברת עברית שאין לה למי לספר על חייה, אז הוא/היא פתחו בלוג? ובכלל הגראפיטי בשקל הזה עשה לי חשק עז לנסות קצת לרסס על קירות בעצמי. לא את שם הבלוג חלילה, אלא ציורים מושקעים. בעיני זו אומנות לכל דבר. מי יודע, אולי בקרוב יהיה פוסט נורמה מרססת...