לילות לבנים

זהו. תמה עונת הבחינות. 77 מאכזב במבחן הקודם ונקווה שציון גבוה הפעם בקורס 'מזרח ומערב בקולנוע הישראלי'.

היום "הפסיכופת האובססיבי" החליט לפנק אותי לקראת הבחינה בחבילת ממתקים למבחן. ירידת סוכר מצריכה דלק למוח. חמוד מצידו. אז למה זה הרתיע אותי?

בהקשר אכילה אחר - זוכרים את החטיפי האורז התאילנדיים ש50% מהם מתוק ו-50% מהם מלוח-צ'ילי? אז נשארו לי כמה "סנו-קריספ'ס" מלפני כמה ימים, שעזרו לי לתדלק את הקיבה לפני המבחן. נסעתי לשם עם "קרקע בטוחה", כי גם הוא נבחן. היתה שתיקה כל הדרך. מדי פעם תרגלנו קצת חומר מהבחינה, מושגים ושטויות.

לא כיבדתי. היו לי רק שניים. בשבילי

המבחן התרחש בכפר הירוק. את פניי קיבל היצור החמוד הזה שהשמיע רעש של זמבורה. כנראה מיוחם. רדפתי אחריו כמה דקות, עד שהבנתי שאין טעם לצלם ציפור טיפשה יותר מפעם אחת. הוא ברח..גם אני טווס מיוחם (לפני מחזור, כבר אמרנו?). מציגה את נוצותיי לראווה.

 ימינה, שמאלה ושוב ימינה

אחרי הקרנת קטע ראשון מהסרט "חור בלבנה" של אורי זוהר החולה נפש, נדדו מחשבותיי. חשבתי על המדינה הדפוקה שלנו, על מושגים מהמבחן, אתוס ציוני, עולים חדשים. חשבתי עד כמה ההתקדמות שלי בחיים היא בזכות שם משפחה אשכנזי או בגלל שאני מוצלחת. כל מה שרציתי זה להתכרבל בפוך ולפנק מישהו שיפנק אותי חזרה. דמיינתי שאני על מיטה והיא עפה..מה ששלוש שעות שינה בלבד עושות לבחורה.

במקום זה רעשים מכיתה ליד הפריעו לי להתרכז. השיבו אותי למציאות. המיטה נחתה ברעש גדול והבטתי בייאוש אל מנורת הנאון המסנוורת ואל הלוח. המילים והמשפטים הרשומים עליו נראו לי מטושטשים. נראה לי שאני סובלת מחרדת בחינות. ביקשתי מהבוחנת לבקש מהבחור הצעקני בכיתה ליד לשתוק. "אין לי אומץ", ענתה הזקנה כפרעליה.

"לך אין אומץ", חשבתי בלב. הרי אני מלכת הפחדניות. כדי להרגיש טוב עם עצמי, רגע לפני תחילת הבחינה קרעתי דף מסכם מהמחברת. בסוף, כרגיל לא השתמשתי בו. זה מבחינתי יותר קמע למזל, מאשר שליף אפקטיבי.

חבל שבחיים אין שליפים. זה היה עוזר.

אני פוחדת מ-over doze. מנת יתר. ביחסים.

מצד אחד אני מתה להראות יותר את הפרצוף שלי ולראות את שלו יותר. אבל אז, כל החרדות הליבידיניאליות שלי צצות (מושג מהמבחן = חרדות קיומיות) ומשבשות לי את כיוון המחשבה. כבר הייתי שם. כל כך הרבה פעמים הייתי שם. הייתי במקום שהכל היה סבבה, עד לשלב של צריכת היתר.

קשה לאבחן את זה. זה רגע לא ברור. אתה צורך וצורך וזה כיף ונעים וממכר וכיף לשני הצדדים ואז פתאום שתיקה. שקט, דממה. קו מטאפורי ישר מתמקם לו במדד של מערכת היחסים. זה שלב קריטי, ארוס או תנטוס. חיים או מוות. הכל יכול לפרוח למשהו עמוק יותר או להיעלם בערפל.

אני מושיטה את הזרוע. עצרתי את הדם. למישהו יש מזרק?

היום סיפרתי למישהו עד כמה "פסיכו" חונק אותי. גיליתי שהוא יודע מתי אני ערה, ישנה, בבית, מחוץ לבית, מתי יצאתי לשיעור או פספסתי, לפי עדכון התגובות שלי אליכם בבלוג או לפי כתיבת פוסטים חדשים. חנק, מסתבר, לא חייב להיות פיזי. זה גם נפשי. איך גיליתי? פשוט מאד. מיד כשאני מעדכנת פוסט או תגובה חדשה הוא קורא. לפעמים הוא במצוקה, כי שמשהו שם לא ברור או מסתדר לו ואז מיד הוא מתקשר אליי חרד "הכל בסדר?" ומתחיל לתרץ לי תירוצים על דברים שכתבתי ולתת הסברים מבלי שביקשתי. למה? ככה.

בא לי לבכות. עצוב לי שנחשפתי. האובססיה הזו גומרת אתי לאט לאט...

פסיכו - אני יודעת שאתה קורא את זה ואחר תעשה כאילו לא קראת. חלאס עם המשחקים. החיים שלי באמת כל כך מרתקים אותך? את מי אני מעניינת בכלל? אני מרגישה כמו נמלה שנשרפת תחת אור השמש בזכוכית מגדלת.

נשרפת.

עריכה:

הנה ההוכחה הניצחת. לא סימתי לכתוב כאן ופסיכו באס.אם.אס היסטרי "קחי מונית אליי, אני אשלם, אנחנו צריכים לדבר". אני לא רוצה ללכת. מרגישה לא טוב בגלל ימי הנידה וכל השיט. מבטיחה לראות אותו מחר, שיתאפק. הוא מתעקש "זה הדבר האחרון שאבקש ממך".הוא תמיד חייב לצוות עליי. חייב לקבל את שלו כאן ועכשיו. ואם לא בא לי, הוא סוגר את זה.

ואז כשאני מתווכחת איתו שוב בהודעות על זה שאני לא באה, הוא כותב "להתראות נורמה. לא אטריד אותך עוד".

הכדור של אתמול הפיל אותי. נקסין 500mg שנבלע בקלות עם כוס מים. רציתי להוריד את זה עם פיג'לינג, בסוף ויתרתי. כעבור חצי שעה נרדמה נורמה כאחד האדם, נדמה לי שזה היה ב22:30. נפלא, במיוחד כשיש מבחן ענק שצריך ללמוד אליו.

השעה היתה 05:38 כשהתעוררתי. כולי ג'יפה, מסתבר שנרדמתי על הפלאפון שלי, בלי לצחצח שיניים, בלי מקלחת, בלי להוריד את החזייה. קמתי והכאבים שמציקים לי כבר שבועיים עוד היו שם. הדלקתי דוד, תנור אמבטיה וכעבור חצי שעה הפכתי ללובסטר בתוך המים הרותחים.

על הדרך גיליתי שצמחה לי נקודת חן חדשה במיקום קצת משונה. הנה התיעוד:

כמעט על כף היד, אבל לא. בדיוק במרכז הקפל של היד באיזור עדין, עדין. מעניין מה זה אומר. קוראות בקלפים, בקפה ואורי גלר בהחלט מוזמנים לחוות דיעה. הדפים ברקע זה החומר למבחן שנראה כל כך לא אטרקטיבי כרגע, שזה אסון.

כשהרע מכל קורה

אני אנטי כדורים. על אנטיביוטיקה בכלל אין על מה לדבר. זאת, למעט מקרים חריגים כמובן. לרוב אני אוהבת לתת לגוף שלי להילחם בעצמו. הסיבה לכך די מובנת לי...אחרי הסיפור הבא היא אולי תהיה מובנת גם לכם.

זה היה לפני 3 שנים. חזרתי הביתה מפגישה עם חבר. בדיוק התכוננתי לבדוק דואר באי-מייל כשאמא שלי מתקשרת וקולה מודאג "אנחנו בבית חולים. אחותך כנראה לקחה בטעות יותר מדי כדורים. אנחנו לא ממש יודעים. היא הרי היתה מצוננת בימים האחרונים. אנחנו בתל השומר". לימים יתברר, כי בין המכתבים באי-מייל חיכה גם מכתב מאחותי. היא היתה אז בת 15. לא קראתי אותו, גררתי את החבר וטסנו על 150 קמ"ש לבית חולים.

זה המקום לספר, שאני ואחותי גדלנו כילדות מפתח. ההורים אף פעם לא היו בבית. אמא היתה אשת קריירה שעסוקה בעצמה, ואבא איש פשוט וטוב לב שסבל מדכאון וגם הוא לא היה שם. אני גידלתי את אחותי הקטנה ממני בכמעט 7 שנים, מתנה לחיי. היינו מאד קרובות עד גיל 18 בו עזבתי את הבית. עד היום היא מרגישה שנטשתי אותה. הייתי חייבת לברוח משם. חייבת.

בבית החולים אחותי היתה במצב זוועתי. היא לא הצליחה לעמוד בלי להתמוטט. היא השתוללה מדי פעם ונלקחה לכל מקום על כסא גלגלים. כשאני הגעתי לשם ראיתי אותה אחרי שכבר הוציאו לה עם זונדה את כל מה שהיה בקיבה הקטנה שלה. עשו לה מיפוי רעלים. לאט לאט פיסות בסיפור התחילו להתחבר.

ההורים היו בחפלה דרוזית אצל חברים. אחותי נשארה בבית. היא תכננה את מהלכיה מראש - השאירה מכתבים מקוונים בתיבות האי-מייל של בני המשפחה, השאירה מכתב מתחת למיטה עם הוראות להלוויה שלה. התקשרה להיפרד. גם ממני!! ואני לא הבנתי שהיא נפרדת!!! חשבתי שהיא חולה וחלשה כשהיא התקשרה. היא מילמלה לי "נורמה, אני אוהבת אותך. לקחתי כדור, כי אני לא מרגישה טוב". ואני שידעתי שהיא מקוררת, חשבתי שבאמת היא לקחה כדור כדי להבריא ומסטולה ממנו. כמו שאני הייתי אתמול מהנקסין. זה גם לא היה נדיר שאני והיא נגיד אחת לשנייה שאנחנו אוהבות.

המזל הגדול בסיפור הזה היה שהיא אכלה כמויות אדירות של שוקולד נוטלה ביחד עם הכדורים "אם כבר למות, אז למות עם טעם מתוק בפה", היא הסבירה לי לימים את המעשה ההזוי הזה. כתוצאה משילוב התרופות והשוקולד היא הקיאה ברחבי הבית. כשהורי חזרו, הבחינה אימי בסימני ההקאה וראתה שאחותי לא מגיבה אליה. הם רצו מיד לבית חולים. אחותי בהגיעה לשם היתה במצב בינוני. היא לקחה קוקטייל של כל הכדורים במצאה במזווה של ההורים.

מאותו רגע, כרגיל, אני הפכתי להורים במקומם. אבא שלי התמוטט כל הזמן, הוא גם כך על כדורים נגד דיכאון. אמא שלי נסעה הביתה כדי להביא חפצים ואז גם גילתה את מכתב הפרידה הראשון של אחותי דרך האי-מייל. אני והוריי שמרנו עליה במשמרות. כמובן שאני שמרתי בלילה ('לילות לבנים' כבר אמרנו?). ליטפתי, וחיבקתי ודאגתי. אבל גם כעסתי. מאד כעסתי. בין לבין אבא שלי בכה ואני עודדתי אותו. אמא שלי לא בכתה לידי. היא לעולם אינה מראה סימני חולשה ליד אנשים.

התחושה העיקרית שלי כלפי אחותי היתה שהרגשתי נבגדת. לא הבנתי איך עם כל האהבה שלי אליה ושלה אליי, איך היא יכלה לעשות כזה מעשה אגואיסטי?? איך לא הבינה שכזה דבר היה הורס לי את החיים?? איך היא ויתרה על חייה שלה??

בימים שאחרי שובה מבית החולים, לא הפסקנו לריב. מישהו דחף לה ספר "תהילים" בבית חולים והיא התחילה לקרוא בזה בשיטתיות ולהתפלל וזה חירפן אותי. היו שם כמה דוסים שזיהו מצב של ילדה חלשה ודחפו לה את זה. אבל זה סיפור לפוסט אחר.

במכתב הפרידה שכתבה לי אגב, היא הודתה לי על שטיפלתי בה. היא ביקשה ממני סליחה וכתבה ש"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". מאז המשפט הזה לא יוצא לי מהראש. במכתב להורי היא ביקשה שידאגו לי. בסידורי ההלוויה שלה שנכתבו במכתב מתחת למיטתה, היא ביקשה שכולם יאהבו אחד את השני. מסר של אהבה אוטופית היא ביקשה להעביר.

הקטע העצוב הוא שלפני ניסיון ההתאבדות שלה אחותי היתה תחת השגחה פסיכיאטרית ולקחה כדורים נגד דיכאון באותה התקופה. היו סימנים אבל הרופאה שלה לא קלטה אותם. מחקר בריטי שתוצאותיו פורסמו שנה אחר כך כלל את הכדורים שלה 'רסיטל' בתור כאלה שהוכחו כי עצם לקיחת גרמה אצל רבים דוקא לנסיונות אובדניים במקום לרפא דיכאון.

מאז המקרה, הוריי התחילו לחשוב פחות על עצמם ויותר לדאוג לה. אותי הם פספסו כהורים בהקשר הזה.

אותי גידלו ילדים, שיצאה להם ילדה בטעות בהפסקת לקיחת גלולות של אמא שלי בעת מישגל סוער בקנדה.

"אז איך תקראי לי בבלוג שלך?", הוא שאל.

יש שיאמרו כי מדובר בשאלת מיליון הדולר. או בשאלת המכנסיים למטה לכל בלוגר/ית באשר הם. קודם כל זה מראה על ביטחון מסוים שאני אכתוב עליו בכלל בבלוג שלי. לא רע...!

תכל'ס? לא הייתי מוכנה. הייתי צריכה להפנות אליו את אותה שאלה גם..אבל נו שוין, במקום זה עניתי לו:"יש את הכינוי הבנאלי...

ה-%$&*" (מצונזר מטעמי צנעת הפרט והבלוג), "יש את 'הצוללן', אבל כל החרמנים בישרא יחשבו שאתה צולל למחוזות אחרים. ו..המממ...אולי 'המסקרן'?". נראה לי שמצא חן בעיניו. אז יאללה. שיהיה 'המסקרן', למה לא בעצם? סגור.

משיחה איתו הבנתי שמזמן לא הלכתי מכות. ופתאום זה עשה לי חשק לאיזה 'מועדון קרב'. אבל רחמנות...תנו לי להרביץ בלי להחזיר כואב מדי. כי איך אומרים הערסים - "יש לך פרצוף יפה כפרה, למה להרוס?".

מסתבר שיש לי כנראה חסך בתחום. אין לי אחים, כך שהפעמים היחידות שהלכתי מכות היו בבית ספר יסודי עם קולגות לספסל הלימודים. זכורה לי תקרית עם איזה מימי אחת, פוסטמה שלא בחלה באמצעים לא כשרים והשתמשה בציפורניים המושקעות שלה כדי להטביע בבשרי את חותמה הדל. אני בתגובה משכתי לה בשיער השטני שלה, מותירה אותה כאחרון המנשירים במעלה קרחות ושתינו יצאנו בוכות. תגידו לי - מי מגדל ציפורניים עם לק בכיתה ד'??? ואולי זה קשור לזה שהיא צרפתייה?

לי ולנשיא קצב יש בימים אלה משהו אחד במשותף - "נבצרות זמנית". בשל החיידקים נורמה ולא ג'ין מרחיקה מטלפיה האוהבות חברים וחברות. הצעות לקפה, מינגלינג חברתי, פארטייה או טורניר משחקי טאקי נדחו על הסף. מישהו זימזם סקס? פחחח.."המושיע המדומה" רוצה, גם "הפסיכו-אובססיבי" מאותת כבר. אבל לא. נורמה לא רוצה כרגע. שיחפשו...אני עסוקה במחשבות וניתוחי מצב מעמיקים על חיי. אסור שיבושים בפוקוס. אין מקום לזה כרגע. נורמה במינזר השתקניות. והבלוג זה תא הוידויים שלי.

עם זאת, למרות הנבצרות הזמנית שהתחייבתי אליה קבל עם ובלוגספירה, חלומות על סקס, זה עדיין בגדר המותר. וכך יצא שפינטזתי לי בקטנה בלילה הקודם... יש את ר' בחור מהעבודה, מוכשר מאד, לוק של 'גיק' קלאסי, בלי השיק (אם כבר חנונים, אני מעדיפה אותם גיק שיק). הוא לא יפה במיוחד, מתלבש רע, אבל חכם מאד, מצחיק ושנון. יש לו כריזמה בערימות, רק שמה לעשות, לא הטעם שלי. הוא מתחיל איתי כל הזמן ועושה את זה עם המון חן. ולמרות שמבחינתי הוא איננו אופציה לכלום, לפני כמה ימים חלמתי שאני והוא עושים סקס. ונהנתי בחלום אם כי התעוררתי באמצע. מעניין מה פרויד היה מלהג על זה...

למי שהרים גבה או מישקף באומרי 'גיק שיק' להלן ההגדרה:

מדובר בגבר נאה, רזה ולבנבן (מאורות הניאון לא משתזפים כל כך בקלות).

בדרך כלל לא הוא גם שרירי במיוחד, שכן הוא יעדיף לראות את הפרק הנדיר של "סטאר טרק" על פני פימפום משקולות או ריצה בחוף הים. הוא ממושקף וזה נראה טוב בצורה שאומרת "הרגע חזרתי מהרצאה על התיאורייה הנאו-מרקסיסטית של ריימונד וויליאמס, אני חרמן אש ובא לי לקחת אותך בשירותים". הוא סקסי בלי להתכוון. הכוונות שלו סקסיות. הוא יודע להתלבש עם שיק (להן גיק שיק), בלוק בריטי משהו. הוא מחזיק באוטו דיסק של 'ויולדי' אבל מתחתיו יש את 'הגורילז'. הוא גורם לך לרצות להעתיק את מקום מגורייך לספרייה הקרובה ולערוג אל טור הספרים המאובקים שבמחלקת 'מדעי המחשב'. את תהיי מוכנה לעשות בשבילו הרבה. גם אם מדובר בלקרוא את הגירסה הצ'כית ל-"100 שנים של בדידות"..

אוף הפכתי לעיתון 'עלמה' (יהי זכרו ברוך). אני יותר 'לאישה' מלאישה. או שאולי אני הגירסא הנשית ל'בלייזר'...? Who cares

שיחה מפחידה מהיום:

(לא משנה שהוא קורה ל"מושיע מדומה" שאיתו התראיתי בקושי חודש לסירוגין כ"חבר", הוא גם פיתח כלפיו קינאה חולנית!!)

פסיכו-אובססיבי: "הי. אני חוזר מחברים ברגל ונחשי את מי אני רואה עכשיו?"

נורמה: "את מי?"

פסיכו-אובססיבי: "את החבר האחרון שלך, 'מושיע מדומה'. מה אני אגיד לך... זה רק מצדיק את מה שכבר אמרתי קודם. אני כל כך מאושר עכשיו. הוא נראה יותר רע ממה שראיתי בתמונות באינטרנט. אני ממש מאוכזב מהטעם שלך".

נורמה: "תגיד לי התחלקת על השכל? אתה עוקב גם אחריו??"

פסיכו-אובססיבי: "במקרה הייתי פה. תכננתי בכלל ללכת מאבן גבירול...רגע שנייה - 'סלח לי, מה קורה כאן'?...(הוא שואל מישהו. קול עונה לו חזרה). 'אה, תודה'. את רוצה לדבר איתו, נורמה?". הוא נוקב במיקום המדויק בו ידעתי שמושיע נמצא

נורמה: "תגיד לי, נפלת על השכל??"

פסיכו-אובססיבי: "אני לא מבין, אתה בן 26 מקריח ושם כובע גרב על הראש. מה הקטע? אוי, נראה לי שהוא שמע אותי, הוא מסתכל עליי".

נורמה הכועסת: "טוב, אני צריכה ללכת להתקלח. ביי!!!!!". ניתוק.

תאמינו לי, שום כרטיס חינם לאנגלייה + מלון + הופעה של ביונסה לא שווים את זה. הלב שלי נפל לתחתונים. הגיע הזמן להכריז על תוכנית ההינתקות 2. ויפה שעה אחת קודם.