לילות לבנים

רשע: איזה חרא אוכל יש בליל הסדר הזה. הקניידלך רכים ולא קשים, הגפילטע נראה כרגיל דוחה, ג'לטיני ושלא נדבר על העופיון - אפרוח קטן ומסכן שלא הספיק לברוח ונתפס. צלעות טלה? פיכסה, קשות ושומניות, עדיף כבר לשבוע ממרור. אז מה אם היא עבדה על האוכל יומיים במטבח...הצ'יפס והאדממה, שבלעתי בפאב אחר כך כבר היו טעימים יותר.

חכם: בוא נראה, אכלתי חינם ולא הזמנתי אוכל, חיסכון של 100 שקל. תוסיפו אלכוהול חופשי, חיסכון של לפחות עוד 100 שקל. נהגתי שיכורה מהפאב,לא נתפסתי, חסכתי עוד 1,000 שקל ושלילה. תעשו את זה כפול 12 (לא באמת). אז האוכל היה מגעיל, כפרות, פסח הבא נכין משהו בעצמנו ואז בטוח לא ניפול.

תם: אתם חושבים שמישהו שם לב שמתחת לשמלת החג היפה והחגיגית שלי, לא לבשתי תחתונים? ומה עם אליהו הנביא? יש מצב שהוא הציץ. הוא וסנטה קלאוס בטח העלו כבר תמונות ליו-טיוב או הפיצו מיילים לחבר'ה כמו שקרה לעדי נוימן. הממ...לאההה, לי זה לא יקרה.

שאינו יודע לשאול: פסח סדר למה? תחתונים מדוע? אליהו? נביא? עץ ביער נופל שומע מי? חרוסת????

רבי בן זומא אחיו של לבן  או משהו כזה (אתם רואים הקשבתי באגדה) מסכם: שיהיה חג שמח לכולם!!

אני אישית הולכת לנסות להשתזף למרות שמעונן

עליתי לגג אצל הורי וישנתי שם על מיטת שיזוף. היתה רוח נעימה, התכרבלתי לי מתחת לשמיכה והבטתי למעלה. בהתחלה הסתכלתי לכוכבים וחיפשתי כמה צורות שלימדו אותי, ממש לא מזמן 'חגורת אוראיון' וכאלה. מדי פעם ראיתי כמה כוכבים נופלים. זה מדהים לראות כוכב נופל. אתה חושב שראית אותו שועט בשמיים בהבזק אור מהיר, אבל לא בטוח כי זה כל כך מהר. והקטע היותר יפה זה שמה שרואים בעצם התרחש לפני מאות שנים והאור הגיע רק עכשיו. אותו כוכב למעשה ייתכן כבר ונשרף ומת ממזמן. קצת מזכיר את סופרמן שדיבר עם ההולוגרמה של אבא שלו שנים לאחר מותו.

כשהבטתי מדי פעם לריצפה ראיתי נמלים על הגג. לפעמים להיות נמלה זה ממש נחמד, בלי תבונה כמונו, בלי תודעה מתוחכמת מדי רק דבר אחד בראש - איך לעזאזל אני מרימה את חתיכת הפיתה ומהנדסת אותה כך שהיא תוכל להכנס לארמון של המלכה שלי.

אבל אז נזכרתי שנמלה סוחבת עול כבד של פי כמה ממשקל גופה וויתרתי על המחשבה. בעצם כולנו נמלים לפעמים.

עוד מבט לשמיים שהיו ריקים עד לפני שעתיים והנה צצים להם עננים. איזה כיף, אני מחפשת פרצופים וחיות. הנה פרצוף של איש זקן שעושה שששש...עם האצבע. הנה עוגה גדולה וטעימה שמחכה לי שאוכל אותה בתום הצום. והנה כלב. תמיד רציתי גור כלב קטן ולבן. רצוי לברדור. אולי יום אחד כשאגור בבית עם גינה גם יהיה לי.

במקביל למנוחה הלילית שלי, התחלתי לקרוא בספר 'אמנות האושר' על שיחות עם הדאלאי למה. על פי הספר בני האדם חיים בחיפוש מתמיד אחר האושר. האושר הוא לא טמון בחפצים כמו אוטו חדש או משכורת גבוהה כי גם כשיש יעד חומרי, תמיד רוצים יותר ויותר. האושר הוא פנימי. "האדם נועד לבקש אושר וברור שרגשות אהבה, חיבה, קירבה וחמלה גורמים לאושר" אומר הדאלאי. הוא בעיקר מתעקש על העניין של החמלה וההזדהות עם מי שמולך כדי למצוא אושר אמיתי. ובאמת, משהו בחיוך שלו שמרוח על הספר נראה מאד שלם ומאושר. אני בדרך לשם.

מלבד האהבה עם השמיים בשינת הלילה שלי תחת הכוכבים, ומאחר וצמתי הלכתי לבית הכנסת. לעשות אהבה עם השמיים בכל מובן. אל דאגה, אני לא הופכת לרבנית נורמה. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי בבית כנסת ביום כיפור.

בערב יום כיפור עצמו הלכתי עם דנה ולמחרת ביום שבת עם שושי, שתי חברות מהשכונה.

ביום שישי היה קטע מצחיק בבית הכנסת. מסתבר שיש 'מסחרה' מעין מכירה פומבית על כל תפילה או מנהג חשוב שקשורים בחג. היה שם אחד ששילם 20 אלף שקל וקנה ברכה לפרנסה לשנה הקרובה. מישהו אחר שילם 8,000 שקל כדי לאחוז באחד מספרי התורה כשהוא מוצא לתפילה. היה גם משהו שקשור לרימון. לא הבנתי. בכל מקרה, כל המכירה הפומבית הזו התנהלה כשעה (!) בלי הגזמה.

התפילות היו מרגיעות, הקינות ובקשות הסליחה שמדי פעם נוגנו היו מרשימות. כולם עם טליתות מתחננים לסליחה. זה גורם לך להרהר בכמה נוולים ורשעים יש בעולם שכולם מתנצלים כל כך. 

אחרי הצום כבר הלכתי לכמה בתי כנסת אחרים באיזור תל אביב..אתם יודעים אותם מקומות שסוגדים לאלוהי הוודקה, המרטיני והיגר. באחד המקומות קיבלתי מיד עם כניסתי שוט כדי שאשאר. זה היה כמדומני וודקה תאנים. "מיד נפנה לכם מקום", אמר הברמן. כשראה שאני בדילמה ביקש "אל תלכי". אבל העדפתי מקום אחר שאשב בו מיד. שתיתי כדי לשכוח. שתיתי כדי לנוח. שתיתי כדי לחייך. שתיתי כדי למחוק. שתיתי כדי לאהוב. שתיתי כדי לשנוא. להכהות את הכאב שעדיין שם. כאב פנטום. כורתים לך איבר מהגוף אבל אתה מרגיש שהוא עדיין שם. אומרים שאלה כאבי תופת.

התמונה של השמיים אצל ההורים ליוותה אותי גם שם.

סטולי קריסטל. ה-תרופה ללב שבור

עריכה: אתם פשוט חייבים לצפות בזה. כריס קרוקר המלך

אני רוצה לדבר על בנות והיסטריה. כן, כן, סליחה אחיותיי. מדובר בפרה קדושה, אבל כולם עשו על האש בימים האחרונים, יום העצמאות, אז בואו ונשחוט אותה.

כשאלוהים ברא את האישה הוא צייד אותה בזוג פעמוני אזהרה. יש שיקראו להן 'שחלות' אני קוראת להן חצוצרות הרעם. בעוד גברברי העולם מתהלכים על פני האדמה שלווים, מדי פעם מגרבצים, אבל בסך הכל די רגועים, הרי שאותנו כל דבר מטריד. ולא סתם מטריד, מעיק, מעצבן, מקומם ומה לא. הנה לדוגמה חצוצרות הרעם משתוללות כשחברה מקסימה נכנסת ללחץ בערב יום העצמאות.

ת'אמת? אם כבר אני הייתי צריכה להילחץ כשאמא שלי התקשרה ואמרה "אני ואבא הולכים למסיבה במועדון ה'דום'. הוא קיבל הזמנות חינם במכון כושר. רוצה לבוא?"

גאלפ. אמא שלי יותר בליינית ממני? ואבא שלי יותר מחוטב?? נו וואי. אז כמובן שאמרתי לה לא ויצאתי למקום אחר. אבל מילא אני וההורים, כי ענייני גברים זה הרבה יותר מבהיל וחברתי נבהלה, בגלל מעשה שהיה כך היה:

נורמה בורחת ברחוב משני ילדים עם ספריי קצף שחמדו להשחית את המראה המהוגן אותו לבשה לכבוד החג. תוך כדי המנוסה, טלפון. על הקו השני, אישה זועמת.

אישה זועמת: "הי. אני בעצבים. הוא לא התקשר. את יודעת מה השעה?".

נורמה: "כן, עשר בערב. מוקדם לא?"

אישה זועמת: "אני אומרת לך, אם הוא לא יתקשר עד עוד חצי שעה בערך, אני לא עונה לו יותר. את לא חושבת שהוא פשוט חצוף?? אצלי הוא סיים את הקריירה".

(רגע של טעות פאטאלית:)

נורמה: "מאמי, תירגעי. אולי את סתם נלחצת? תני לו צ'אנס או שתתקשרי את".

(תשובה לטעות הפאטאלית:)

אישה זועמת: "סתם נלחצת? סתם נלחצת????!!! תסלחי לי מאד. מי הוא חושב שהוא בכלל?? זו פשוט שיא החוצפה. מה הוא חושב,שהוא יבוא אליי אחר כך בלילה כדי לשכב איתי? זובי!".

נורמה: "תקשיבי, גם את וגם אני יש לנו נטייה להאכיל את עצמינו בסיפורים ולהיכנס לסרטים. אני אומרת, בואי נחכה לשמוע אם יתקשר ומה ההסבר. ולמה שלא תרימי טלפון?".

אישה זועמת: "אני הזמנתי אותו יום שישי לצאת. אם הוא רוצה שיתקשר. איזה מן דבר זה?".

נורמה נכנסת לדום שתיקה. במצב כזה אין מה להגיד. אני מבינה אותה. מאד. אבל רק הזמן יגיד מה קרה באמת. לאן נעלם הבחור ועם מי הוא חוגג את יומולדת ה-59 להיווסדינו?

כעבור חצי שעה...

אישה זועמת: "טוב, הדביל התקשר".

נורמה: "נו.....ו.......???"

אישה (קצת פחות) זועמת: "היו אצלו חברים עד 10 ורק עכשיו הוא בדרך לבית של קובי ואני לא הולכת לשם. שילך לחפש. אמרתי לו שאני יוצאת אתכם".

נורמה: "מעולה. נראה אותך שם".

אישה: "כן. יהיה כיף". ובאמת היה.

וזהו. הצונמי חלף. כל הדרמה, הדאגה, ההיסטריה נמוגה כמו ערפל בלילה לח. למחרת כבר היינו אצלו בעל האש והיא אפילו עשתה בשבילו כלים.

ככה זה כשחושבים מהשחלות. בנים, הרווחתם. מצד שני, המאגרים שלכם גורמים לכם לאבד את העשתונות וללכת מכות במקרים מסוג אחר, אז אני לא יודעת מה כבר עדיף.

איך אני יודעת שהתחשלתי? לפני כמה ימים אני, נורמה ולא ג'ין, הרגתי ג'וק. מקק. תיקן בגודל קטן-בינוני. לבד. עם מגב. וזהו. הוא היה בשלושה גווני צבעים שנעו מחום כהה לבז' ונראה דוחה במיוחד.

בהתחלה, בהיעדר K-300, השתמשתי בדיאודורנט של השותפה שלי. שיט. זה לא עזר בכלום. אחר כך ניסיתי לפתוח את החלון, אבל הוא היה תקוע. ברוב תושייתי ובשיא הגועל, לקחתי מגב ובכמה מכות קראטה הוא נפל וכנראה מת.

כן, זה סימן שהקיץ הגיע. שלא תחשבו שאני כזו גיבורה, אם זה היה תיקן חום גדול הייתי בורחת משם כל עוד נפשי בי. קניתי ריסוס אבל אין מצב שבחיים יהיה לי אומץ להשתמש בו.

אני כזו צ'יקן שיט. נו טוף, מזל שאני יפה. לפחות זה.