לילות לבנים

הייתי רוצה להיות אותה תינוקת, שמנענעים אותה בעדינות בעריסה, עד שהיא נרדמת. הייתי רוצה שאמא תשיר שיר ערש ותחבק אותי ברכות. אבל אני זו לא התינוקת הזו.

הייתי רוצה להגיע לבית מצוחצח ונקי, אבל בבית שלי אמא לא מנקה, היא רק יושבת ומשמינה ואבא מנקה רק את הריצפה. הכל מלא אבק וחרקים קטנים אוכלי נייר משחקים איתי מחבואים מאחורי תמונות.

הייתי רוצה לבוא הביתה לריח תבשילים טעימים. אבל האוכל של אמא מגעיל. אם הוא לא יבש הוא שרוף, כשהוא לא שרוף הוא מתובלן בחוסר טעם. וכשהוא לא כזה, הוא איננו. ואז פתאום מנה חמה מקבלת טעם אחר, טעים יותר. האוכל של אמא נרקב במקרר, עד שהוא נזרק על מרכיביו לפח. אמא מבשלת לצאת ידי חובה. יש נשים שאל להן להתקרב למטבח.

הייתי רוצה להיות בבית שבו המים  תמיד חמים ומזמינים באמבטיה. אבל אמא ואבא חוסכים בחשמל, והשלטר של הדוד נמצא למעלה בקומה שלהם. "אבא, יש מים?" אני שואלת. "בטח. היתה  כל היום שמש", הוא עונה ביום גשום במיוחד בינואר. וכך בתמימות, מתוך תחושה עמוקה של "זה אבא שלי, הוא לא ישקר לי הפעם", אני שוב נכנסת עירומה למקלחת רק כדי לצאת, לצעוק עליו שהוא שקרן במילים יפות, ולעלות להדליק את הדוד. וחוזר חלילה. הייתי רוצה שיתקנו את הדוד, כי גם בקיץ, המים קרים. ושיחסכו ממני את שיחת ה"המס על המים עולה, אז צריך להתקלח מהר".

הייתי רוצה להיות בבית שבו לא חוסכים במזגן. מצב כמו אתמול שאני באה להתאמן ולהדליק מזגן ואמא עונה לי "אל תדליקי, קר לי", באמצע חודש יולי, הוא בלתי נסבל. וגם לקום משלולית זיעה כי מישהו כיבה את המזגן בשש בבוקר בדרכו לעבודה, זה גם שואה.

אני זוכרת את עצמי בגיל 3. אמא מלמדת אותי את המילים של 'אמא יקרה לי' ועוד שיר-'אמא מדוע הקיץ חלף'.

היא שרה איתי וכבר אז, אני זוכרת שלא התכוונתי לאף מילה.

או לפחות לא הבנתי מדוע שרים בכזו אהבה לאדם שהוא לא כזה נחמד ואהוב ורק מרביץ.

 ואולי בעצם, אני זו שסבלה מדיכאון של אחרי לידה.

הייתי רוצה אמא שתקנה איתי את החזייה הראשונה שלי. שתחליף איתי בגדים. שתשתף אותי בעולמה הפנימי.

במקום זה קיבלתי אמא שהרביצה לי בתור ילדה. שהתלוננתי עליה. ושעד היום יש לי זכרונות ילדות מרים ממנה.

הייתי רוצה אמא שהיא באמת אמא. ואבא שהוא באמת אבא. במקום זה קיבלתי אבא עבד נרצע לכל גחמה ואמא שהיא השולטת בבעלה ולעולם לא מרוצה. מדוע היא לא מרוצה?

הייתי רוצה אמא שחושבת על טובת ילדיה בראש ובראשונה. במקום זה קיבלתי אישה שבכל רגע נתון בוחנת כיצד לתעל את המצב לטובתה. כיצד לתעל את בנותיה לטובתה.

אולי בגלל זה, ישנן אימהות של אחרים שפגשתי בחיי ושבחרתי לאמץ. הן האכילו, והיו חמות אליי, אהבו אותי, וניהלו איתי שיחות נפש. הן היו כל כך טובות אליי שגרמו לי להרגיש לרגע אחד, ויחיד ומיוחד שאמא אין רק אחת.

בהקשר אחר, כרובי הזה פשוט גאון. כל מילה בסלע:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=67167&blogcode=2906963

או קיי. עד כמה הארד קור וביזאריים יכולים עוד חיי להיות?

לכולנו יש או היו מתישהו סבא וסבתא. ואם לא פגשנו בהם, ראינו אותם אצל אחרים. כשחושבים על סבא וסבתא במצב בריאותי סביר, כולנו חושבים על יצורים חביבים, קצת איטיים בשל גילם, דואגים לנכדים, מבשלים, מפנקים ותמיד מביאים את הכסף "ללכת לקנות בזוקה" ברגע הנכון. סבים וסבתות, כששני בני הזוג בחיים, חיים לרוב בסימביוזה מאהבה, מכורח ההרגל או בהשפעת הכדורים.

אני למזלי זכיתי לפגוש בכל הסבים והסבתות שלי. פריבילגיה ששמורה לנכדים הבוגרים, או במקרה שלי הנכדה הבוגרת משני הצדדים (היה לי בן דוד גדול יותר ואהוב שנפטר בהיותו בכיתה א' מסרטן).

אז סבתא שלי היתה עכשיו ברומניה. היא טיפוס מאד פעלתני (טפו, טפו, טפו) שנהנה לשיר במקהלה, לטייל בטיולים של בית הלוחם, לעשות כושר ולטוס לארץ מולדתה עם בנותיה. היא וסבא כבר שנים לא מסתדרים. הם ישנים בחדרים נפרדים קרוב ל20 שנה. ורבים. ושוב רבים. ורבים עוד קצת, כי אחרת משעמם. שניהם טיפוסים קשים, דעתנים, עקשנים וחכמים. אתמול סבתא חזרה ארצה לאחר מסע פינוקים וטיפולים ברומניה. סבא נשאר עם המטפלת הפיליפינית שלו, שמועסקת אצלם שלושה חודשים לערך מאז מאז שקיבל שבץ. לדעתי יש לו קראש עליה, וזה לא מפתיע, הוא תמיד היה שובב. לראייה, חוברות הפורנו שאצלו בחדר ובעבר ערוץ אר.טי.אל בלילה.

בקיצור, היום אבא שלי מתקשר אליי לעדכן בחדשות מסעירות בקנה מידה משפחתי.

אבא:   "מה שלומך יפה שלי?"

נורמה: "בסדר אבא. אני בבית שמש בענייני עבודה. מה קורה?".

אבא:   "הכל בסדר. תיזהרי לא לחצות גדרות".

נורמה: "איזה גדרות?"

אבא:   "יש בבית שמש את מאגר הטילים הגרעיניים הגדול ביותר במדינה. אל תחצי גדרות לא מסומנים, טוב?".

נורמה: "אל דאגה אבא. אני לא מתקרבת לשום גדר. ומאיפה בכלל אתה יודע על הטילים? לא חשוב. מה קורה איתך אבאלה?"

אבא:   "רציתי להכין אותך למשהו. יש בלאגן בין סבא לסבתא".

נורמה: "או או. מה קרה?"

אבא:   "סבא ניצל את זה שסבתא בחו"ל, הפריד את כל החשבונות שלהם וסגר לה את כל הגישה לכרטיסי האשראי שלו".

נורמה בהלם. שתיקה.

נורמה: "מממהההה????"

אבא:   "כן. הוא כנראה תפס ביטחון עם הפיליפינית שלו, דאגה לו, בישלה לו, ואז הוא חשב רגע, למה אני צריך את סבתא בעצם".

נורמה: "מההההה???? זה נורא".

אבא:   "בתגובה למעשיו סבתא פיטרה את הפיליפינית. כדי שיישאר לבד. עכשיו היא מאיימת שאם לא יחזיר הכל, היא תיקח אותה לבית משפט שתתלונן נגדו שהתעלל בה".

נורמה: "אני בהלם. תסלח לי אם אני לא רוצה לשמוע על זה יותר, נכון?"

ניתוק. אישונים מורחבים. פה פעור. מחשבות על ארוחת יום שישי בלב התופת.

ובכן. רציתי לפנות ללב שלכם. אם יש סבא וסבתא חלופיים שרוצים לאמץ אותי, תמורת תשלום סימלי או איפלו ביקורי בית, כי למשל הנכדים הביולוגים עסוקים מדי בשבילם, אני אשמח. אני אפילו אקריא להם אם הם מתקשים בקריאה ואפנק אותם בכוס תה. אפשר גם לעשות החלפת סבים כמו בהחלפת דירות במאגר 'הומלס' תקחו את שלי ואני אקח את שלכם. כי נמאס לי מטלנובלה משפחתית.

אני רוצה שקט. לבוא ביום שישי, לצחוק עם הבני דודים, לאכול פלפל ממולא, עוף ואורז ולהיות מבסוטה.

ובפרק הבא של "טלנורמהבלה - סאגות, תככים ובלאגן" - האם הסבתא תתנקש בסבא? מי החליף בין כדורי לחץ הדם של הסבתא למשלשלים? מי עיבר את המנקה הפיליפינית??? האם ישו יוולד מחדש? ומדוע הטעם של מרק העוף בימי שישי נעשה חמוץ מדי?

המשך יבוא.

"היה לו כזה גדול", הצביעה סבתא שלי, והראתה בין אצבעותיה גודל של 20 סנטימטר.

כן, אני יודעת. נשמע הזוי, אבל בי נשבעתי שככה נראתה ארוחת חג שני שלי אצל הוריי.

זה החל מסיפור מהימים שסבא וסבתא, דוד ולאה היו בתאילנד (לפני ההליכון וכל הבלאגן). הם נסעו לשוק בפטפונג וראו שם מופע של זוג, גבר ואישה עושים סקס על במה. אז סבתא שיחזרה את שזכרה ולאחר שהדגימה את הגודל שהיה לו, היא אמרה "איזה גועל נפש", והוסיפה, "סבא דוקא נהנה, נכון דוד?". קצת יותר בלחש היא אמרה והביטה אלי, "היתה לו מידה 45 בנעליים, את יודעת שאומרים שהגודל של הזין זה כמו מידת הנעליים, נכון?".

או קיי. כל הכבוד סבתא לאה, אישה בת 73 אבל שובבה כמו בת 16. יכולתי לשתוק אבל, אבל גם ההאנג אובר מהג'וינט, כוס יין אדום וגם כי הרגשתי 'פריסקי' שובבונת והחלטתי לזרום איתה לתדהמת הנוכחים בשולחן. מי היו הנוכחים? אמא-אבא-אחות-סבא-סבא-סבתא. "זה לא נכון סבתא", עניתי. "יצא לי להיות עם גברים 1.90 ומעלה שאם להשוות את מידת הנעליים של אחד מהם, אז היא היתה של כמו תינוק".

שקט בשולחן. רק סבתא צוחקת "באמת?" היא שואלת. אז כן, באמת. מהצד אני מבחינה בשני הסבים, מוטקה ודוד מחייכים. אבא שלי - אדום כמו עגבנייה. "תראי מה עשית לאבא שלך", אמרה סבתא וחייכה.שינוי נושא מהיר, חוזרים לדבר על הממולאים של אמא.

כן, כן. זה מה שקורא בבית הורי נורמה בין המצות לקניידלעך לעוגה הגלאט כושר לפסח.

מי אמר תירוש ולא קיבל?

יש קופסת גפרורים מה"ננה בר" שכתוב עליה משפט ממש, ממש יפה:

"כל זה, אפילו זה יחלוף,

ובתום חיינו נשאל

לא אם היה לנו טוב או רע,

אלא כמה אהבנו".

ואני שואלת, כשתהיה לי פיליפינית צמודה, זונדה לפה, חיתול רטוב לזקנים ואני אוכל גרבר לבוקר-צהרים-ערב, אני באמת אזכור אם אהבתי?

תשובה: בטח שכן!

אני ור' השותפה החדשה, ממש נפתחנו. זה נעים להכיר אדם חדש. היא מקסימה, יש לה שתי גומות כשהיא מחייכת והיא ממש בן אדם טוב. היא טסה בקרוב עם אחד ממחזריה, בחור אנגלי שפגשה בטיול לחתונה משפחתית בדרום אפריקה. היא תיעדר לכמעט שבועיים. מה פירוש הדבר? בלאגן. אולי אפילו חנוכת בית אצל נורמה.

כג'סטה לטוב ליבה, עשיתי קוקו של עקרות בית, לבשתי את בגדיי הג'חש שלי ועשיתי ניקיון על כיפכיפאכ. מרוב שאני נהנית מחדוות הבית החדש, אפילו לנקות נהיה כיף פתאום.

מישהו מחפש עוזרת בית? סתם, אין מצב. עשיתי את זה רק כדי שהיא תחשוב שאני מנקה יסודי, מושקע וזה ובכל הפעמים הבאות אני רק אטאטא..חח...איזה רעה אני.

כמחווה ליומולדת המוצלח של הבחורה הזאת, (שגם היתה קצת שיכורה באירוע) קבלו תמונה בהקדשה:

נשיקות בובה!

עריכה:

נ.ב. החברה של שי מהפוסט הקודם, כן הגיעה בסוף!!לא להרבה זמן, אבל לפחות באה.