לילות לבנים

הימים היו עמוסים בדברים טובים,טובים מדי...יש לי חיוך ענקי על הפנים ורק עכשיו מתפנה קצת לכתוב.

ההופעה של דפש מוד היתה כיפית אבל גם מאכזבת. הכרטיס המקורי שקניתי היה מחורבן, ביציע הגבוה,גבוה שורה שנייה מהסוף. יותר מבאס מזה היה לגלות שחצי מרחבת הדשא היתה ריקה ואני לא שם מתבוננת בקמטים של דייב ובעכוזו המעכס. אז בתשע ודקה, כשדפש עשו את התו הראשון, גררתי את לולה ואחותי למטה למקום טוב. אין מצב שאני רואה הופעה במשקפת. לא לזה פיללתי. ירדנו בריצה ונכנסנו בלי שהשומר שם לב ל"תא הכסף" איפה שכל צמידי הוי.איי.פי. ראינו את ההופעה מהמקום הכי טוב ביציע, ועדיין רציתי דשא.

לגבי השואו עצמו - זה הרגיש כמו להקה שבאה לסמן 'וי' וללכת. ובאמת למחרת בעיתון עם הכותרת המגוחכת 'דפש מות', הובן הכל, אבא שלו מת ואיתו האנרגיות החיוביות. ועכשיו,לפי דיווחי העיתונים, גם הקיבה של גהאן עושה לו שמות עם החומוס והפלאפל של אבו-גוש ושוב יאשימו את היהודים בצרות העולם, בלי לדעת שאת החומוס הכין בכלל ערבי.

we will rock me

בעוד כמה שעות אני יוצאת לאילת עם חברים. לא הצעתי לו לבוא איתי. זה לא מתאים עדיין.

בכלל בהקשר של בחורים, הגעתי לכמה מסקנות לגבי עצמי:

קודם כל, אין לי מושג מה אני רוצה או מחפשת. אין לי רשימת מכולת של העדפות או תכונות אופי. אין לי העדפה לבלונדיני או ברונטי, לא אכפת לי גבוה או נמוך, ובטח שלא מעניין אותי במה הוא עובד וכמה כסף הוא עושה. יותר חשוב לי שיאהב את מה שהוא עושה ויקרין את זה החוצה. אני מחפשת דבר אחד עבורי- שיהיה לי כיף וטוב.

וכך, באופן הזוי, הבחור הנוכחי שאני מתרועעת איתו הוא עורך דין (בעוד 3 חודשים מסיים סטאז') מצודד מראה, שהוא גם הסולן וגיטרת ליווי בלהקת רוק-גראנג' שבינתיים לא אחשוף את שמה. אין שילוב יותר מוזר מזה לבחור, רגליים על הקרקע מצד אחד עם קריירה בטוחה ומאידך, מבט מזוגג לשמיים עם הופעות בכל הארץ ובחו"ל, אבל זה עובד. קצת מאוהב בעצמו, אבל זה חינני. סך הכל גם אני נרקיסיסטית לא קטנה.

מוזר לי לחזור לדבר על מוזיקה ולהקות נון סטופ,למרות שאני מתה על מוזיקה וקצת הזנחתי את האהבה הזו בשנה האחרונה. עוד משהו-זה נראה לי טיפשי בגיל 28 להרגיש סוג של גרופי של להקה או מעריצה של סולן. אולי בגיל 16 זה היה מלהיב אותי יותר בתקופת 'זמן אמיתי' ויחצנות המסיבות. מצד שני אני מגלה שחיים של רוקרים מעניינים...כן,כמו בסרטים, הרבה קלישאות נכונות. הוא גם דומה לג'ים מוריסון..נקווה שבניגוד אליו הוא לא ימצא את מותו באמבטיה בפריז בגיל 30. חחח

טוב די לדבר. הוא כל הזמן מדבר על שיווק אגרסיבי אז הנה -'מר רוקר',הנך משווק בבלוג שלי:

מקווה שלא יכעס/יגלה על האאוטינג... :-) אולי אוריד את התמונה שלא יגלה שיש לי בלוג בטעות

לסיום שאלה: מדוע כל הגברים בחיי, דייטים, אקסים, ידידים ואחרים, חשים צורך עז להקניט אותי ולגרום לי ללכת איתם מכות? מה אני נראית יצור שדורש כאפה? או שמא אני יצור שהם רוצים שינסה להרביץ להם כי זה מגוחך כשאני לא מצליחה? בכל מקרה-אני יצור מסתבר.

בברכת אילת שמחה וסופ"ש מהפנט

שעת לילה מאוחרת. או בוקר מוקדמת. אני וחברתי שתכונה כאן "לולה" מעשנות ג'וינט בערב שוקולדים, אלכוהול וסמים של בנות. זה לא מה שאתם חושבים, עדיין לא התחלנו במסיבת הפיג'מות וללכת מכות בתחתונים, אבל אולי גם זה יבוא. בסך הכל לשתינו אין חבר ("נכון לשעה זו" היא מוסיפה)...

אפרופו בנות, אתמול הייתי בהופעה מעולה של קוואמי דלה פוקס ולהקת החלוות. יש להם שיר מעולה שמדבר בדיוק על זה כלומר בנות עם בנות ונקרא "לסביות זה העולם שלי". תירגעו אני לא עברתי לקבוצה השנייה, ממש לא. פשוט זה כל כך מצחיק לשמוע את זה בזמן אמת ולראות את הפאתוס והרגש שהוא משקיע בשיר. השיא מגיע בשלב מסוים כשקוואמי, יד שמאל ואיזור חלציו מתחברים די הרבה פעמים, מחזה יפה יש לציין והקהל זורק לו מדבקות עם הפאנץ ליין. הזוי. לא אכביר במילים, רק אומר שהוא התגלה כבחור ממש חמוד גם מאחורי הקלעים ונתן הופעה מעולה. פורטיס (משוגע) עלה על הבמה לשני שירים. כבוד בשביל דלה פוקס. עלה שם גם מישהו שלבוש כמו סרסור, ראפר בשם 'קאשי' ואחד עם מחסום לפה של כלב שריקד על הבמה כנשוך כלבת. היה מעניין. אם היו אומרים לי שהקהל זה בעצם כנס בלוגרים לא הייתי מתפלאה..האנשים נראו מתוחכמים כאלה, חלק מגניבים, חלק מהפכנים, חלק רוקרים ואורי פפר אחד שרקד איתי והיה קצת מעיק. אגב, קוואמי גם דיבר באחד השירים על בלוגים, מיי ספייס ופייס בוק מה שאולי מחזק את הניחוש שלי לגבי הקהל.

אחר כך הערב המשיך בהרבה אלכוהול בפרדריקה. אין לי כוח לפרט כי אז במקום בלוג זה יתחיל להיראות כמו טיים אאוט. רק נאמר שהיה שמייח ולרגע שכחתי מהרבה דברים.... לשכוח. אמנזיה (Amnesia) על פי ויקיפדיה היא חוסר יכולת לזכור. בינגו.

קוואמי תעשה לי רובוט

הלילה אני אצל לולה. אני ישנה על הספה שבה ישנה השותפה שלה כשנפרדה מהחבר. "ספה של פרידות" אמרתי לה. אבל אולי זו ספה של התחלות חדשות. יש לי פה תנור ופוך זה מה שחשוב. החתולה שלי תשרוד לילה לבד.

שיהיה לילה לבן מלא חלומות. לי בטוח יהיו. עליו.

זו התחושה שמלווה אותי מאז אתמול.

זה מצחיק שדווקא ביום שאמור להיות כולו מוקדש לדבר גדול - כדור הארץ, אני מוצאת את עצמי מרוכזת במיקרו קוסמוס הקטן שלי. כאילו שבעיות אישיות מעניינות יותר מזיהום או אפקט חממה שצפוי להשמיד אותנו ואם להאמין לדני רופ, להציף את הים פנימה על רחובות אבן גבירול, איפה שביתי נמצא.

אבל למען האמת, קמתי הבוקר עם תחושה שיאללה, אני מוכנה שיבוא גל וימחק אותי. כי נמאס לי.

לפני כמה ימים כתבתי שיש לי נטייה לשמור דברים בבטן. אז החלטתי להוציא, כי זה תיסכל אותי. ויצא מזה ריב מעצבן.

שוטי הנבואה היו ענקיים!!

אתמול קבעתי עם החבר, להלן ה'ממתק' ללכת ל-Live Earth בכיכר רבין. דיברנו על זה עוד יום קודם וגם במשך השבת שהכל מכוון לקראת האירוע. רגע לפני שאני יוצאת מהבית לכיוונו אחרי פק"ל מקלחת וארוחת ערב זה נשמע ככה - "טוב, אחותי מתעכבת ומוש כבר מופיע. אני באה אליך ונלך". אבל להפתעתי מהעבר השני אני שומעת "אאהה...אהההה...לא אני לא בא אני יוצא עם ד'". בהתחלה חשבתי שלגיטימי לא? קורה שהחבר מבריז במיוחד אם אין חשק להופעות פתאום, מרגישים לא טוב או עייפים. אבל לא. רק אחרי כמה דקות נפל לי האסימון. הסיבה שהבריזו לי היא ללכת עם החבר הרווק צייד השמלות לפאב לצוד שמלות. החבר הזה לוקח את החבר שלי רק בשביל שיהיה מי שינעים את זמנה של החברה המשותפת של מי שהצייד מתחיל איתה. וזה על חשבוני. חוצפה.

שלא תבינו, אין לי בעיה שחבר שלי ילך לפאב מתי שהוא רוצה עם חבר שלו ובלעדיי. אני לא מהבנות הקנאיות האלה, אני סומכת עליו ובעצמי זקוקה לאוויר לנשימה. הבעיה היא שאני לא מוכנה להרגיש סוג ב' ושיבטלו אותי בשביל מישהו אחר. גם על חברות שעושות לי את זה אני מתעצבנת. ואיתי קבעו קודם במקרה הזה.

יש לי חברה מהתיכון קארין, שלצאת איתה זה כמו מיכרז. הקטע הוא שהיא תמיד קובעת איתך ועם עוד 20 איש. בסוף, היא בוחרת את היציאה הכי מא-גניבה והולכת. כל תקופת התיכון התעצבנו עליה אני וחברותיי עד שבסוף התרחקנו ממנה. כי אגואיסטים זה זן מעצבן של אנשים. היום אני נפגשת איתה רק פעם בשנה כי רק אז זה הופך לאירוע שהסיכוי שהיא תבריז ממנו נמוך.

בכל אופן, אמרתי לו שזה מעצבן אותי. התגובה שלו היתה "את צודקת, אני לא בסדר, אני אתמודד עם ההשלכות של זה". שזה אגב, עוד יותר גרוע. כי אם אתה יודע שאתה לא בסדר, מה פתאום אתה ממשיך עם זה? אני לא מבינה מה הבעיה לצאת איתי, כמו שקבענו ואחר כך לצאת לפאב עם החבר??

אבל ככה זה שלוקחים אותך כמובן מאליו.

ההופעה היתה פיצוץ. נהניתי מאד. אחותי הגיעה באיחור, הצטרפה אליי ורקדנו בטירוף. צחקנו על האירונייה בכך שבמופע כדור הארץ היו הרבה מעשנים שרק תרמו לזיהום אויר. צחקנו גם על הררי הזבל שהמופע הזה יצר מסביב לכיכר ותרם לזיהום מי התהום והאויר בכלל.

בתום ההופעה פגשתי בטעות את חבר שלי הולך עם הצייד לשתות. כעסתי עדיין על ההברזה. הוא טען להגנתו שהוא "חמוד". עניתי לו שמקבץ הנדבות, הגידם קטוע היידים שישב על הריצפה בדיוק ממולנו יותר חמוד ממנו. והוא הלך. וגם אני. ולא שמעתי ממנו.

ואז יצאתי גם אני אחרי ההופעה. בהתחלה עם אחותו של החבר לפאב 'פרינדס' בבן יהודה. אחר כך פגשתי חברה אחרת ויצאנו לפאב בבזל. בשני המקרים קיבלנו שוטים על חשבון הבית. הגברים בשני המקומות היו דוחים. מהסוג שאומר לך "אם המקום הזה היה עוגה, את היית הקצפת". ואני חזרתי הביתה והרגשתי לא טוב. ערבבתי יותר מדי סוגים של אלכוהול, עישנתי קצת והשניצל טבעול מארוחת הערב עמד לי בגרון.

ואז הלכתי לישון לבד כמו שהרבה זמן לא יצא לי. והחבר לא התקשר. אפילו לא שלח הודעת לילה טוב.

כן. ככה זה מרגיש כששמים עליך זין.

ואני אומרת זין על זה. לא מגיע לי שיתייחסו אליי ככה.

ולא אכפת לי שכדור הארץ יתפוצץ מזיהום.

והתלבטתי אם לכתוב את הפוסט הזה, כי הוא קורא כאן. אבל כבר לא אכפת לי. הוא יודע שהוא מניאק. מהיום גם אני.