לילות לבנים

זה מזכיר קצת חיזור וירטואלי של רווקה לחוצת חתונה נלהבת במיוחד באתר היכרויות – משכימה קום יום ביומו, מפעילה את המחשב בחרדה מהולה בציפייה ובודקת לראות האם הפעם אמצא את זה שנפשי חשקה בו? חיי הפכו להעתק של קארי ברדשואו גירסת ההומלסית שבמקום לתור אחר מיסטר ביג מחפשת דירה שתהיה "ביג" כלומר בגודל שעובר את ה35 מטר מרובע!.

לא מזמן קראתי טור שבו משטח מפנה דירה את מבחר ההצעות המגונות שקיבל מנשות ישראל אם רק יבחר בזו ולא אחרת להיכנס במקומו. אז אמנם לשם עדיין לא התדרדרתי, הצעות מגונות נותרו בלב אבל בואו נודה על האמת – מצבים נואשים דורשים פתרונות נואשים ומי שמחפש דירה בתל אביב הופך נואש בן רגע.

אז כך נראים חייה של מחפשת דירה אופיינית באיזור גוש דן – שעון החול של סיום חוזה בדירה אחת מתקתק ודירה חדשה –אין. אם נמשיל את החיפוש אחר דירה בתל אביב לחיפוש בעל רופא או טייס, אז הרי שמדובר בשוק תחרותי ביותר. והנה המחשב שלי מבשר ש"טייס" פוטנציאלי התפנה ברחוב בזל בתל אביב.

המשכיר נשמע מאד לבבי ומציע לי בנימה מאד אישית ונעימה להיפגש שם בשעה ארבע. "אני מגיע במיוחד מהצפון הרחוק", הוא טורח לבשר לי. בעתיד עוד אגלה כי במונחי מדינת תל אביב מדובר בשכונות רמת אביב, צהלה וכו. אך בעודי בתולת מפגשי בעלי דירה, אני מגיעה, לבושה בהידור אלגנטי , בכל זאת "טייס", רק כדי לגלות שמהדירה כבר יוצאים זוגות, זוגות שהקדימו אותי, התרשמו וטרחו אף לרשום את פרטיהם – "רונה, רופאת משפחה ומתנדבת בארגון צדקה". מתבוננת בתעודת העיתונאי שלי בעצב אני מחלחלת בי התובנה, לך תילחם על דירה עם רופאה מתנדבת.

לאחר עשרות דירות בתל אביב שגודלן אינו עולה על 50 מטר מרובע ומחירן אינו יורד מ1,200 דולר, ממשיכים ליעד הבא. הפעם מדובר בחוץ לארץ, עיר האורות, המקום שלעולם לא ישן, האלכוהול זורם בו כמו מים והדיסקו מזמין מסיבה כל הלילה – גבעתיים.

שקט מופתי מקבל את פניי. רק רשרוש העצים ומדי פעם מכונית תועה עם לוחית רישוי צהובה ממחישים לי כי עודני בישראל, בגוש דן. אני נכנסת לדירה מקסימה, מסוידת למשעי. המטבח פתוח, המרפסת מזמינה, בעל הדירה מפריח טבעות עשן לאוויר מסיגר משובח. מתלהבת אני קוראת לבן זוגי שיבוא להתרשם אף הוא מהקן המשותף שהלך והתממש לנגד עיני. זה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, אם מתעלמים מהפשרה של מגורים מחוץ לתל אביב. אך אבוי, רגע לפני פתיחת השמפניה בקול רעש גדול וקריאת "קולולולולו" והוצג בפנינו החוזה. בבת אחת נמוג הכל בשל סעיף דרקוני – בסיום החוזה עלינו לבחור איש מקצוע, שיהיה מקובל על בעל הדירה ולשפץ חזרה את הדירה על חשבונינו. "אני מוכן להגביל את זה עד 10 אלף שקל", אמר המשכיר ופלבל בעיניו. ובכל נגוז לו עוד חלום קטן.

לאחר עשרות דירות, מפגש עם אינספור משכירים וחתנים פוטנציאלים, נמצאה לבסוף דירה "בטעות" משגיליתי שמכר מפנה דירה. ואפילו בתל אביב! המסקנה המתבקשת מהמירוץ למציאת דירה - פרוטקציה זה מונח שתקף לא רק בצבא. ומסקנה שנייה – בנות, תנסו למצוא חתן, זה בטוח קל יותר. עדיף כזה שיש לו כבר בית.

יש פרק בסקס אנד דה סיטי, שקארי מצטרפת לחבר שלה לחופשת סופשבוע בבית הנופש הכפרי שלו. היא עוזבת את העיר הגדולה, על עקבי סיכה כמובן, ומגיעה לחוץ לארץ - איזור פסטורלי ממש צמוד לניו-יורק (שעה נסיעה מהסיטי). היא עוטה סינר, לובשת חולצת בטן של דולצ'ה וגאבנה וחצאית מיני ומנסה לאפות פאי תוך כדי שהיא דופקת פוזות אופנתיותבסגנון תמונת שער למדור מתכונים בלאישה.

לפעמים החיים מחקים את הטלוויזיה כמו שהטלוויזיה מחקה את המציאות. הביצה והתרנגולת מקבלת משמעות של אוכל, לא רק פתגם. כשכותבים מתוך רעב גם המקלדת מזכירה קוביות שוקולד.

נתחיל מזה שאין לי בכלל טלוויזיה. גם אני כמו קארי מנסה להסתגל לשינוי. ממרכז תל אביב שוקק החיים, עברתי לצפון תל אביב למקום שמרגיש כמו מושב. כמו מים במערבולת בכיור עם שאריות סלט שמנסים למצוא את דרכם חזרה לים ככה חיי משתנים מרגע לרגע. ויש קתרזיס. אין עוד רעש של אוטובוס מבעד לחלון. אם רוצים מצרכים צריך לתכנן מראש קניות ב'שפע שוק' כי אין כאן פיצוצייה. הפאב הקרוב מצריך נסיעה, קצרה אמנם,וחיפוש חנייה. בית קפה? יש אחד במרחק הליכה של חמש דקות שמש שלמות. במקום לשמוע מסיבה מהחלון שומעים ציוצים של ציפורים. הבית רגוע ומרגיע, עד כדי כך שלצאת מהמיטה נראה כל כך מיותר. פותחים החלון ויש שקט. לפעמים הגניחות של הסקס מעירות אותו, את הרעש,בבוטות מזכירות לו שגם הצליל הזה הוא חלק מהטבע.

מעכשיו אפשר להסתובב בבית בתחתונים או ערומה בלי לפחד שיגיחו שותפים מעבר לפינה. גם החתולה הסתגלה אליי בתחתונים ולאוירת השאנטי בכלל. יש התרגשות של משהו חדש ויש צמרמורת נעימה שיורדת ועולה במעלה הגב. גם מטאפורית.

בקרוב יהיה גם תנור ואז יהיה גם פאי תפוחים. או עוגת שוקולד. ואני מקבלת צורה של מגב ומטאטא עם כוויה בישבן של מחבת. זה דווקא הולם, תמיד רציתי קעקוע.

בינתיים אחזור לקרוא את בוקובסקי ולהיזכר בימים שגם אני חייתי בביבים, שתיתי המון אלכוהול, ונתתי בזונות. טוב הכל נכון חוץ מהזונות. בינתיים.

טוב זה לא ממש נראה ככה אבל זה מה שמופיע כמקלידים 'תמונות כפר' בגוגל

כמו שדנה עדיני שרה עם דניאל סולומון, שוב המזוודות פתוחות על המיטה שלי. אורזת את חפציי אורזת את חיי בקופסאות חומות של סופרמרקט ושל חנות צעצועים שכונתית.

אפשר לדעת הרבה על אדם מהחפצים שלו. בקופסא אחד הספרים האהובים עליי "התפסן בשדה השיפון", לידו קופה ריקה של חזיר מחרסינה, בושם שנגמר ושמרתי את הבקבוק שלו, מכתבי אהבה, אלבום תמונות ולוח שעם עם סיכות שרק תלחץ מספיק חזק והן גם מגיעות ללב.

עם כל קופסא שנאטמת, אני אורזת עוד זיכרון. הרבה זכרונות יהיו לי מהבית הזה ורובם ממש טובים. הבית הזה סימל עבורי התחלה חדשה בחיים. התחלה נקייה. השארתי את נורמה הישנה במקום אחר.

הדירה החדשה שעברתי אליה מסודרת כמו בית של משפחה. נעים וחם. יש לי שותף חייכן ודואג, גבר אמיתי שבא עם בונוס - הוא יודע לבשל (ראיתי חזה עוף מופשר במקרר ולא, אין לו חברה). זה כבר לא מרגיש כמו דירה שכורה. החדר שלי גדול מספיק כדי לנשום ולשאוף ושוב לנשום בלי לעמוד על קצות האצבעות. למרות שלפעמים לעמוד על קצות האצבעות זה נחמד. אני מגיעה לחדר, מביטה במראה והבבואה שלי מביטה בי חזרה. מי את נורמה ולא ג'ין? שנים שאני מנסה לענות על השאלה הזאת ואני לא יודעת את התשובה. אני מניחה שאוכל לומר רק מי אני לא.

בית

החלום שלי הוא בכלל יום אחד לגור בבית על חוף ים, מרחק נשיקה מהגאות והשפל. בית קטן על עמודים מעץ, עם מרפסת, מים כחולים וחול לבן. כל יום ללכת על החוף, להשאיר טביעות רגליים קטנות לאמא אדמה, למולל את החול הלח מבין האצבעות. סוג של אמירת שלום לטבע ולמחרת שהן ימחקו להתחיל מחדש. להרגיש את הרוח בשיער. לספור את מחזוריות הגלים. לאסוף צדפים.

כשהייתי קטנה היה שר לי אבי שיר של ירדנה ארזי שמזכיר לי בדיוק את התמונה הזו.

אולי השיר הזה יכול לענות  הכי טוב על השאלה מי אני.

השיק הדייג סירתו אל המים לעבר הים העמוק ילדה קטנטנה אפורת העיניים נשאה תפילתה לרחוק אלי, נצור מצולות האינסוף ושמור נתיבות בימים כמוני עומדים ילדים על החוף והמה בני דייגים צחק הדייג נעלם אל האופק ורוח נשבה בהמיה אי שם על החוף עמדה היא באופל ילדת דייגים הומיה