לילות לבנים

תמונה ראשונה : נשיקה

קדמה לזה שאלה שאני אף פעם לא מבינה כשגברים שואלים אותה "אפשר לנשק אותך?". ברור שהסכמתי.

אני ומי שנכנה "גולש הרוח" הולכים יד ביד בשוק הפשפשים ביפו. על הרצפה הרבה חפצים-סירים, מחבתות, צעצועים משומשים ובגדים. "זה יהיה לך יפה" הוא קובע וקונה לי צמיד. "זה יהיה לך יפה , מתאים לעיניים שלך "אני אומרת ומצביעה על מגף שפיץ, עקב סיכה בצבע כחול עם קשירה שנראה מזעזע".

תמונה שנייה: הספר הזקן

כבר שנים הם יושבים שם, איש איש בצמוד לדוכנו שלו בשוק. על כסא מעץ בפתח החנות מציעים את מרכולתם לעוברים והשבים. אחד תפס את תשומת לבי במיוחד- איש מבוגר בסביבות גיל ה70, יושב על שרפרף  בפתח חנות קטנה במיוחד. אורכה אולי מטר וחצי ורוחבה מטר. בתוך החנות ניצב בגאון כסא מרהיב,ישן, עתיק מברזל מעט חלוד. ממול הכסא ישנה שידה צהבהבה דהויה. לגופו של האיש הוא לובש חלוק לבן של רופאים, כשבקצהו פס כחול. על ידו שעון נחושת מהדור הישן, כזה שבטח טופל אצל השען כבר עשרות שנים כי "למה לקנות שעון חדש אם יש ישן כל כך עמיד". השלט בחוץ מבשר שהוא מספר ועושה תיגלחת. אבל החנות שוממת. אין יוצא ואין בא ואת ימיו הוא מבלה בציפיה שקטה ללקוחות שאינם. הדור הישן שפעם נהנה מגילוח אצל הספר, כבר איננו. זה רק הוא וסט התערים המצוחצח שלו אותו הוא דואג לשייף מדי שבוע בצאת השבת. סט תערים כסופים שהוא נהנה להתבונן בהם ולהיזכר בימים בהם פרנסי העיר היו באים אליו במיוחד כדי להתפנק על הגילוח המושלם.

אני מתארת לעצמי שאותו מוכר מספר לנכדיו פעם אחר פעם איך משה דיין עצר אצלו פעם כדי להתגלח לפני צאתו לקרב. או כיצד הניצב הראשון של יפו בימי המנדט, רצה לייבא אותו לאנגליה.

אבל הניצב איננו. וגם ממשה דיין נותרו חברת מועצה ובן שמכור לריטלין ולקוק.

והוא נותר לשבת שם יום יום ומחכה. מדבר מעט עם המוכרים שלצידו. מחטא את הכסא עם אלכוהול.

ומחכה.

עברו עליי ימים עמוסים בטירוף. טיול בכנרת ובצפון, מסיבות, בלאגן.

ניסיתי לגלוש גלישת רוח, אבל הבעיה שעוד אין ממש רוח. אה וגם שאני לא ממש עשיתי את זה אי פעם לפני כן. אז לא ממש הצליח...

גזר הדין במשפט שחיכיתי לתוצאותיו כמעט 7 שנים ניתן ובאכזבה גדולה. האיש שנמצא אשם בחומרה רבה קיבל רק שנה בכלא. לעומת זאת, מעשיו הותירו צלקות לכל החיים. עוד אכתוב על זה בהרחבה כשאוכל. כרגע זה כואב מדי.

מאז תחילת השבוע היום זה היום היחיד שסוף סוף אני קצת בבית לבד עם עצמי. לא נחתי לרגע. אפילו דואר במחשב לא בדקתי כמעט שבוע ו-וואלה-זה עשה לי כל כך טוב.

שיהיה שבוע מתוק לכולם.

תמונה שלישית: הולכת לישון. מחר עוד יום של ים... איזה כיף!!!!!!!! 

קלישאה - לפעמים תמונה שווה אלף מילים. אבל גם קלישאות נכונות לפעמים.

כך נראה היום שלי אתמול. אז צילמתי פריים אחד ממנו. ניסיתי לתפוס את החסקה בתמונה, אבל היא ברחה לי. הים היה צלול, בריזה נעימה שיחקה לי בשיער. בצאתי מהים, שאריות של מים התייבשו לי על הגוף, טעמן מלוח. בגד הים נשאר רטוב, וחלק מהחול נדבק אליי יוצר לי צורות מעניינות על הרגל.

"איזה ים מדהים" אחד אמר כשישבנו על החוף. "ים?", שאלתי. הם צחקו כשאמרתי שמרוב צרפתים לא רואים את הים. אבל הם באמת הסתירו לי.

אותו אחד סיפר שהוא שונא צרפתים, כי בתור ברמן הם משאירים לו את הטיפים הכי גרועים ומתקמצנים. הוא קורא להם "צרפו-קאים", שילוב של צרפתים-מרוקאים.

"הם אוהבים מנגו יותר מאת מגדל אייפל",הוא קבע ורטן: "אבל אז, כשמציעים להם לבחור בין מיץ מנגו בפחית, או שייק מנגו ב20 שקל,הם תמיד אומרים לי (יש לקרוא במבטא צרפתי) - 'תביא את זה שעולה עשרה שקלים'".

אחר כך, אחרי הרביצה בחוף גורדון ובדרך לאכול משהו, כולם העלו זכרונות מחופים קסומים אחרים...מתאילנד שלהם. לכל אחד, מסתבר, יש סיפור מצחיק על איך חייו ניצלו בתאילנד או איך הציל חיי אחרים. (דווקא הסיפור הכי מצחיק אירע לאחד מהם בכלל באמסטרדם עם עוגיית פטריות שנאכלה במסווה של עוגיית חשיש רגילה וגרמה לפאניקה).

בטיילת הסתכלנו על תפרחתם הגאה של שלושה עצי דקל צמודים. הגענו לבית קפה עם נוף לים ולדקלים ושם חילקו לנו שמיכות. "תדמייני את הערסל...שייק בננה...באקט" אני אוהבת שעושים לי דימיון מודרך.

אולי זה בגלל שעישנתי, ואולי כי ממש רציתי, אבל כשהסתכלתי לשמיים לכיוון העצים ולא ראיתי יותר צרפתים, לרגע, אבל ממש לרגע קטן, הרגשתי שאני בחו"ל.

רגעים קטנים של אושר...