לילות לבנים

יש ימים כמו היום שבהם בא לי להיות 'דני דין', רואה ולא נראית. שקופה כמו מדוזה בלב ים.

ולא, זה לא רק בשביל להקשיב לכל הריכולים שמסביב - מה הבוסית שלי חושבת עליי, מי מהחברים שלי בעצם שונא אותי, אם ההורים שלי גאים בי.

פשוט בא לי להיעלם במובן של לשקוע בחול טובעני. להיות בחושך. שלא ידברו אליי ולא לדבר אל אחרים. יש ימים כאלה שפשוט נמאס. אני חושבת שאולי אם לא הייתי כל כך רגישה, הכל היה הרבה יותר פשוט.

היום היתה ארוחת בוקר לעובדים במחלקה שלי ב'קופי בר' בתל אביב. פרידה מכמה אנשים יקרים שעוזבים אותנו. וכולם מחייכים, ומלטפים, ועוגבים, ומתחנפים, ומלקקים, ומדברים, ושנונים, ומצחיקים. ואני מנסה לשחק את המשחק. היו שם גם חברים שלי שנהנתי להחליף איתם כמה מילים. אבל בגדול רציתי לאכול את המקושקשת עם הבייקון שלי, לכרסם קצת מהעוגת גזר ולעוף משם. לא היה לי כוח לאובר נחמדות ולצביעות המתבקשת באירועים כאלה.

משהסתיימה הבליסה והמינגלינג החל, ניגש אליי מישהו, שתופס מעצמו דון ז'ואן ואמר לי "וואו נורמה. את כל כך שזופה", תוך כדי שהוא פתאום מחבק אותי ומלטף לי את הראש מול ידידי פריזמה. מהר מאד השתחררתי מחיבוק הלא צפוי הזה תוך כדי שפריזמה מסנן לו  "תפסיק למזמז את נורמה מול העיניים שלי". ההערה הזו צצה בדיוק בזמן כי התכוונתי להעיף להוא, שדוקא בדרך כלל בחור נחמד וג'נטלמן מושלם, סטירה. "יש לך עדיין חבר?" הוא הספיק לנסות לברר וגם אמר "פריזמה, לא ידעתי שאתם יחד". ואני לא עניתי לו, עשיתי כאילו לא שמעתי ופשוט הלכתי משם. 

חבל שממתק היה רחוק משם, דוקא התחשק לי שמישהו יגן עליי ויחבק אותי. ואולי יביא להוא בוקס קטן.

יש כזה שיר של חמי רודנר ואיגי וקסמן בתקופת טרום הגירושין שלהם "רק בשביל לקבל חיבוק". זה בדיוק מה שאני רוצה גם עכשיו.

אז למשל, אם הייתי שקופה בארוחת הבוקר היום, הייתי יכולה להתעלם מההערות הסבתא הפולנייה של הבוס הפורש שלי בראותו את האימהות עם התינוקות שהגיעו לביקור "נו נורמה, מתי אצלך?". במראה שקוף, הייתי יכולה לטעום מהחביתות של כולם ולא לחכות כל כך הרבה זמן למקושקשת שלי. הייתי יכולה לדחוף עמוק קשיות באוזניים של איזה מישהי שאני שונאת במיוחד, כי היא ניסתה לגנוב לי את התפקיד בעבודה (לא עזר לה, היא עוברת מחלקה, כך גיליתי היום). והכי חשוב, הדון ז'ואן דלה שמעטה היה מרחיק את טלפיו ממני. לפעמים אני חושבת שאנשים רואים בי צעצוע או סוג של סוכריה. אחרת מאיפה החוצפה? 

אז עכשיו הכל נגמר, אני כבר בבית אחרי ארוחת הפרידה. עוד מעט אני אהיה באירוע בו אזכה לראות בפעם הראשונה בחיי את האוליגרך המפורסם גידאמק. חברתי א' אמרה לי ללבוש מחשוף. אני אומרת שימשיך לחלום, עדיף ברוסית ורצוי על כלי נשק. כשאחזור בערב יש מצב להכנת טארפלס שוקולד. הכל כבר מוכן - שמנת, שוקולד מריר ואבקת קקאו. אני רוצה לסיים את היום הזה עם טעם מתוק בפה.

אתמול אמא שלי שלחה לי הודעה "מזמן לא אמרת לי שאת אוהבת אותי". אז היום אמרתי לה. בהודעת אס.אם.אס שזו לשונה: "אמא אני אוהבת אותך. את מדהימה". בתגובה ענתה לי הפקאצה "את הכי מהממת...איטלקיה שלי". (היא משום מה החליטה שאני נראית כמו כוכבת קולנוע איטלקיה. לדעתי היא ראתה יותר מדי סרטי פורנו בחייה וזה שיבש לה את המוח).

בכל מקרה, זה מחמם את הלב. במיוחד לאור השנים שלא הסתדרנו ביננו ואולי קצת שנאתי אותה.

אולי זה בגלל שהתבגרתי. אולי זה בגלל שהיא נזכרה להיות אמא.

זה יישמע קצת מוזר לאוזן בלתי מזוינת אבל - איזה כיף היה לי היום במשרד הפנים!

עזבו אתכם משטויות, מרטינות חוזרות ונשנות על פקידי ממשלה ובירוקרטיה - מדובר בדיעות קדומות. אני גיליתי מחדש את בנין קרית הממשלה בתל אביב ואשכרה נהניתי!

מזה שנתיים שנורמה מהלכת בעולם הזה נטולת זהות. ארנקי נגנב או אז, ביום חשוך ואפל ואיתו תעודת הזהות מגיל 16. ואני, עצלנית, לא מצאתי את הזמן ללכת לחדש את הת"ז. היום הציק לי אבא שלי -"נו, יא רומניה. צ'ה פה צ'ה? מה עם הדרכון האירופאי שלך??" והקפיץ אותי בשעת בוקר נעימה לקריה.

אז מסתבר שהרבה מים זרמו בצינורות מכונת הקפה של משרד הפנים בעשור האחרון מאז ביקרתי שם. הכל כל כך משוכלל וחדשני -  מדרגות נעות ונאות, ריצפה מבריקה, תאי שירותים בכל פינה וגם חנויות. ת-ע-נ-ו-ג!

עברתי בידוק בטחוני, חיכיתי בתור לקבלת מספר לתור האמיתי ולפתע חשכו עיני. אבוי - קיבלתי פתק עם מספר 247 כשבתור היה 201. שיט. עכשיו לחכות שעה פלוס זה די מבאס. עם זאת, התיישבתי לי בניחותא על הכסא מהפלסטיק, הוצאתי ספר שירים של יורם טהרלב "הנשיקה הראשונה" וחיכיתי בסבלנות. לא הספקתי לעלעל באמת, כשהבחור שלצידי פנה אליי - "את יודעת שאת צריכה למלא את הטפסים, אחרת תאבדי את התור שלך". וואלה. תודה לך איש נחמד. החזרתי את הספר חזרה, ומילאתי את הפרטים. חוץ מתעודת זהות, היה עליי להוציא גם תעודת לידה ואזרחות.

חזרתי לשבת ושוב אותו בחור פונה אליי - "יש לי שני פתקים ל225 ול-226. אני לא אזקק לשניהם. רוצה אחד?". בראש שמעתי את מלאכי הכנסייה שרים - ה-ללויה! בטח שלקחתי. הבחור היה מבסוט. שאל אותי בזהירות אם אני אהיה באיזור אחר-כך ועניתי שלצערי אני ממש ממהרת ולא נראה לי. תודה לך בחור זר על טוב ליבך. כשאנפוש לי בארצות אירופה הקרות, אזכר בגם לך יש חלק בזה. או שלא.

כמה דקות מול פקידה חייכנית (באופן חריג) והוריי - לנורמה יש זהות. אני קיימת.

אז ברוח הדרכון האירופאי שבדרך, ומאחר ובקרוב אהיה בת לממלכת הקוריצות הצ'אוצ'סקית שבאיחוד האירופאי, החלטתי לפנק עצמי בעוגיות ריבה דמויות כוכבים, בדומה לכוכביו של הדגל הכחול-צהוב.

ויוה רומניה!

והרבת זרעך כמספר הכוכבים בשמיים

שימו לב לשיר חמוד ותמים מתוך הספר "הנשיקה הראשונה" של יורם טהרלב:

פצעי בגרות

אסור לנגוע

אסור לגרד

אסור לפוצץ

צריך להמתין,

זה ייעלם מעצמו עם יחסי המין.

אני מוכרח למצוא לי חברה במהירות

אבל מי תרצה אותי -

עם כאלה פצעי בגרות?

ועוד שיר:

הנשיקה הראשונה

מה עושים עם הלשון?

מה עושים עם השיניים?

מה עושים עם הנשימה?

מה עושים עם השפתיים?

את הכל השארת עליי

ועצמת את העיניים.

ואחר כך עוד שאלת:

זה הכל?

זה מה שאני יכול.

גברים  גבירותי,  גברים

גברים שונאים קניות מכל סוג כמעט. למעט אולי גאדג'טים שלעולם לא ישתמשו בהם כמו משקפת, סוגר ואקום ליין, מד טמפרטורה/ כוח/ עומק ומחשבון ממוגנט עם לייזר.

אז בננות, כשאתן שולחות גבר לקניות בסופר לקראת הכנת תבשיל, נניח פסטה ברוטב שמנת, לעולם אבל לעולם אל תצאו מנקודת הנחה, כי הוא אכן מבין הוא על מה אתן מדברות. מי אמרה גברים ממאדים נשים מנוגה ולא עלתה על חללית לכיוון מאדימה?

לדוגמה, בבקשכן מבעל הטוסטסטרון 'שמנת', הדגישו כי מדובר בשמנת לבישול או שמנת מתוקה. אחרת, תדהמו לגלות בשקית  - שמנת חמוצה. או למשל, בבקשכן ממר-בחור 'אגוז מוסקט', ודאו כי הגבר הנ"ל אכן יודע שלא מדובר באגוז שלם, רחמנא ליצלן, כי אם בתבלין.

הערה אחרונה - בנות, הקפידו לא לשכוח כלום. אין מצב שהם יודעים להשלים את החסר...וכך תגלי עצמך ללא בצל, שום או פרמז'ן.

ועדיין, לא ברור איך בתנאי שדה כאלה, אבל הפסטה יצאה טעימה לאללה!

זו היתה שעת בוקר. הבטן קירקרה לפרקים, ספק רמזה לי משהו בשפה שאיני מבינה עדיין, ספק היתה רעבה ודרשה צומי. בלאו הכי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות, אז הלכתי לאכול בחברת עצמי ארוחת בוקר במקום שנקרא "בנדיקט", בבן יהודה 171 (פינת ז'בוטינסקי). זה מקום שמגיש רק ארוחות בוקר. בכל שעה ביום, אפילו בשתיים לפנות בוקר, מברכים אותך בכניסה בברכת "בוקר טוב". והבוקר אכן טוב. הזמנתי מנה שנקראת אגס-בנדיקט רויאל, ואכן הרגשתי כמו בת מלוכה כשהביצים הגיעו עם הסלט, מיץ התפוזים הכתום-סקסי והלחמים הטריים. מלכות בבל. מצדדי, מלפניי ומאחורי הייתי מוקפת תיירים. בליל של שפות - אנגלית אמריקאית שדוברה בידי שני בחורים צעירים, אנגלית בריטית שהתנגנה מפיו של זקן ורוד ושמן וגרמנית קשה שנשתלחה מפיהן של שתי עלמות בלונדיניות.

אלמלא המראה המכוער של רחוב בן יהודה ובחור אחד שעבר עם עגלת סופרמרקט ובתוכה בקבוקי ליטר וחצי של סודה, כמעט והרגשתי קוסמופוליטית או נורמהפוליטית, מה שתרצו. מה שהכי כיף במקום הזה, מלבד הארוחה הבאמת מושקעת, זה שעל כל שולחן יש צנצנת שוקולד למריחה נוטלה. בזה הם קנו את נשמתי ונאמנותי לעד. לא צריך הרבה כדי לרצות אותי, מסתבר..חח..

ללקק את האצבעות. ועוד כמה מקומות

אתמול בלילה נתקפתי התקפת צחוק קלה. קורה לי שאני מצחיקה את עצמי ובדרך כלל אלה גם הבדיחות שהכי מצחיקות אותי בעולם. נזכרתי איך בתכתובת האי-מייל הראשונה שלי עם מר-בחור בחיי הוא כתב לי בסוף - "שלך, ממתק לעיניים" (שמו האמיתי מצונזר מסיבות מובנות, לשעבר התקרא "המסקרן"). הכף הסופית במילה "שלך" היתה מודגשת בשווא, למקרה שאינני קוראת בלי ניקוד. זה הצחיק אותי, כי זה הזכיר לי מדורים של איטו אבירם, ובכלל את מעריב לנוער עם מדורי המכתבים האישיים. עלאק "אישי" ומכוון ישר אליי...אז הוא ישן ואני צחקתי. אולי זה הסמים, אבל לא נרדמתי כל כך מהר. ובבוקר קמתי עם עקיצות. יש גם אחת על הציצי שמטריפה אותי, במובן השלילי של המילה.

כבר כתבתי פעם, ולא גיליתי בכך את אמריקה (או כל יבשת אחרת), שהעיניים הן ראי הנפש. העיניים שרות. מספרות לנו סיפורים. ניסים ונפלאות לצד הרס ואכזבות.

יש אנשים שיש להם מבט של עצב בעיניים. מבט פגוע. גם כשהם שמחים והביפנוכו של העין נוצץ בחדווה, עדיין רואים טיפה של עצבות. אני יודעת שיש לי מבט כזה מאז שאני קטנה. גם כיום, שאני אדם מאושר לרוב, שובבה ומחייכת וזה קורא המון, מי שיסתכל טוב ועמוק לנבכיי ייתכן ויראה את זה. גם למר-בחור-ממתק יש מבט כזה. הדבר אינו מפליא, במיוחד כשמדובר באנשים רגישים, בעלי אינטיליגנציה רגשית גבוהה.

הורס אותי לחשוב שיש מישהו בעולם שיש לו את המבט הזה בגללי. ולצערי, יש. אבל כדי להרגיע את עצמי, אני לוחשת בראשי שזה טבע האדם ומחזור החיים בעולם, יש פוגע ויש נפגע. דיפוזיה של כאב, במכוון או בשוגג, שמבעבעת וחודרת מאדם אחד למישנהו.

בספר 'משלי', פרק י"ז נכתב "מצא אישה מצא טוב". האמנם?