לילות לבנים

מה הקטע של נשים שאינן מסתדרות עם נשים בעבודה? "מקלות בגלגלים" שמנסות לשים אחת לשנייה, שנראים יותר כמו עמודים רומיים בגלגלים. למה אני צריכה חצי מהזמן שלי (טוב נו קצת פחות) להיות מואשמת בדברים שלא אני עשיתי בגלל איזה פוסטמה שפישלה ומנסה להפיל את זה עליי? למה אני אף פעם לא יוזמת האשמות כלפי אותן פוסטמות אלא רק סופגת את הריקושטים בעצמי?

"אל תהיי ראש קטן", צורחת עליי זו שיודעת לחייך רגע אחד בחן רב ולהפוך לחיקוי של בת השטן תוך שנייה. היא צורחת וצועקת ואני מנסה להסביר ללא הצלחה שהיא האשמה בפאשלה (שאגב, לא היתה כזו פאשלה גדולה). האבסורד הוא שאני בכלל ביצעתי משימה מעיקה כ"טובה", משימה שכלל לא קשורה אליי.

אך בת השטן אינה לבדה. יש גם את הטרול. הטרול היא מישהי אחרת בעלת פיצול אישיות שכן יש לה שני תפקידים בעבודה. בכובעה האחד הטרולית מדברת אליי כמו רס"רית בצבא שאני מקרצפת בשבילה את השירותים. כשהיא תחת כובע אחר היא צריכה אותי ופתאום אני זוכה לכינויי חיבה של "מותק" "ומאמי" ושאר ליקוקי לשון. אז הפסקתי להחזיר לה טלפונים כשהיא צריכה טובות. לא מותק ולא נעליים, אני מתעלמת מקיומה הדל.

לפעמים אני חושבת שאני פשוט תמימה מדי. או אדם טוב מדי. אני מחפשת שלום ולא מלחמות ומופתעת לראות כל פעם מחדש את החיצים מופנים אליי. אבל ברגע שגוררים אותי לאחת, למן מלחמת עולם קטנה, אני דואגת לא להפסיד בה. זה גם משהו...

אשמח להסבר, איך זה שתמיד האנשים הטיפשים והלא מוכשרים מגיעים לעמדות מפתח רק בגלל שהם יודעים לצעוק? או שאני פשוט  עובדת ב'גנון של שימחה'. והילדים בגנון מלאי אגו ותחרותיים ברמות מגוכחות.

למזלי אני עושה את העבודה שלי מצויין (טפו טפו טפו שום-בצל), ובשקט כך שמקומי מובטח. אבל רבאק, העצבים...

לפעמים אני מקווה שתגיע איזה רעידת אדמה, כמו זו בפרו ותמחוק את כל החארות. זה הופך אותי לאדם רע?

 משחר ההיסטוריה..

מקלות בגלגלים

"אנה מוכשרת המון פוטנציאל פעם היא תצליח אם ירצה הגורל אנה לא גומרת, אנה מאחרת למקום שאי אפשר אחרת"

בימים האחרונים ישבתי עם חברה טובה ומתוסכלת. היא יוצאת עם מישהו שאני מכנה אותו "הרשג"ד" כי הוא נראה כמו מדריך בטיולי סיירים או בתנועת נוער עם סנדלי טבע ומכנסי פלאח. אני לא בעד הרשג"ד. מזמן אמרתי לה שתחליף מודל כי הוא מקולקל, ועושה לה צרות. כבר חצי שנה הם מתמזמזים כמו ילדים בני 16 כלומר, היקי ועושים ביד אחד לשני. לשכב? לא בבית ספרינו. שניהם, עושה רושם, לא ממהרים לשום מקום. חצי פאקינג שנה (!)

אז בין שלוק ממיץ תפוזים למים מינרלים היא פצחה בוידוי "אני א-מינית. פולנייה קרה ופריג'ידית". היא הוסיפה שהיא נהנית למשוך את הזמן ולא לשכב עם הבחור כי חודשיים אחרי שמתחיל הסקס היא לא רוצה לשכב יותר איתו. נגמר לה. נמאס לה.

לאחר תחקיר מעמיק התבררה העובדה הבאה - הבחורה מעולם לא חוותה אורגזמה. כלומר, היא "לא בטוחה", וגם "יכול להיות שהיה משהו", אבל עושה רושם שאין לה מושג איך זה מרגיש. וזו גם הסיבה לחוסר רצון שלה לשכב עם בני המין השני.

אז כמובן שכל גברברי העולם החופשי שחשים עצמם זייני על ישר קפצו (יש לקרוא בקול בס עמוק): "היא עדיין לא פגשה אותי. אני הייתי מראה לה מה זה".

חה. אין מצב. אבל משעשעת אותי המחשבה שהם בטוחים שכל האקסים של חברתי "לא ידעו את העבודה". בולשיט. הם ידעו או לא ידעו זה לא משנה, זו היא שלא יודעת. וזו בעיה.

אז הרשג"ד בא ביציאה לחברתי שיש לה חזה מידה B ואמר לה "אני מאד אוהב סיליקון". רמז רמז...

החל ויכוח שבו היא אמרה שסיליקון זה מגעיל והוא אמר סיליקון זה סבבה ונגמר בזה שאין הסכמה על נושא המילוי/הגדלת האיברים.

ואני אומרת, גם לא שכבת איתה וגם אתה שולח אותה להגדלה? היש חוצפה גדולה מזו?

ומתי, מתי היא תגמור כבר? ובא לציון גואל.

מישהו מכיר גואל ציוני?

יש ימים כמו היום שבהם בא לי להיות 'דני דין', רואה ולא נראית. שקופה כמו מדוזה בלב ים.

ולא, זה לא רק בשביל להקשיב לכל הריכולים שמסביב - מה הבוסית שלי חושבת עליי, מי מהחברים שלי בעצם שונא אותי, אם ההורים שלי גאים בי.

פשוט בא לי להיעלם במובן של לשקוע בחול טובעני. להיות בחושך. שלא ידברו אליי ולא לדבר אל אחרים. יש ימים כאלה שפשוט נמאס. אני חושבת שאולי אם לא הייתי כל כך רגישה, הכל היה הרבה יותר פשוט.

היום היתה ארוחת בוקר לעובדים במחלקה שלי ב'קופי בר' בתל אביב. פרידה מכמה אנשים יקרים שעוזבים אותנו. וכולם מחייכים, ומלטפים, ועוגבים, ומתחנפים, ומלקקים, ומדברים, ושנונים, ומצחיקים. ואני מנסה לשחק את המשחק. היו שם גם חברים שלי שנהנתי להחליף איתם כמה מילים. אבל בגדול רציתי לאכול את המקושקשת עם הבייקון שלי, לכרסם קצת מהעוגת גזר ולעוף משם. לא היה לי כוח לאובר נחמדות ולצביעות המתבקשת באירועים כאלה.

משהסתיימה הבליסה והמינגלינג החל, ניגש אליי מישהו, שתופס מעצמו דון ז'ואן ואמר לי "וואו נורמה. את כל כך שזופה", תוך כדי שהוא פתאום מחבק אותי ומלטף לי את הראש מול ידידי פריזמה. מהר מאד השתחררתי מחיבוק הלא צפוי הזה תוך כדי שפריזמה מסנן לו  "תפסיק למזמז את נורמה מול העיניים שלי". ההערה הזו צצה בדיוק בזמן כי התכוונתי להעיף להוא, שדוקא בדרך כלל בחור נחמד וג'נטלמן מושלם, סטירה. "יש לך עדיין חבר?" הוא הספיק לנסות לברר וגם אמר "פריזמה, לא ידעתי שאתם יחד". ואני לא עניתי לו, עשיתי כאילו לא שמעתי ופשוט הלכתי משם. 

חבל שממתק היה רחוק משם, דוקא התחשק לי שמישהו יגן עליי ויחבק אותי. ואולי יביא להוא בוקס קטן.

יש כזה שיר של חמי רודנר ואיגי וקסמן בתקופת טרום הגירושין שלהם "רק בשביל לקבל חיבוק". זה בדיוק מה שאני רוצה גם עכשיו.

אז למשל, אם הייתי שקופה בארוחת הבוקר היום, הייתי יכולה להתעלם מההערות הסבתא הפולנייה של הבוס הפורש שלי בראותו את האימהות עם התינוקות שהגיעו לביקור "נו נורמה, מתי אצלך?". במראה שקוף, הייתי יכולה לטעום מהחביתות של כולם ולא לחכות כל כך הרבה זמן למקושקשת שלי. הייתי יכולה לדחוף עמוק קשיות באוזניים של איזה מישהי שאני שונאת במיוחד, כי היא ניסתה לגנוב לי את התפקיד בעבודה (לא עזר לה, היא עוברת מחלקה, כך גיליתי היום). והכי חשוב, הדון ז'ואן דלה שמעטה היה מרחיק את טלפיו ממני. לפעמים אני חושבת שאנשים רואים בי צעצוע או סוג של סוכריה. אחרת מאיפה החוצפה? 

אז עכשיו הכל נגמר, אני כבר בבית אחרי ארוחת הפרידה. עוד מעט אני אהיה באירוע בו אזכה לראות בפעם הראשונה בחיי את האוליגרך המפורסם גידאמק. חברתי א' אמרה לי ללבוש מחשוף. אני אומרת שימשיך לחלום, עדיף ברוסית ורצוי על כלי נשק. כשאחזור בערב יש מצב להכנת טארפלס שוקולד. הכל כבר מוכן - שמנת, שוקולד מריר ואבקת קקאו. אני רוצה לסיים את היום הזה עם טעם מתוק בפה.

אתמול אמא שלי שלחה לי הודעה "מזמן לא אמרת לי שאת אוהבת אותי". אז היום אמרתי לה. בהודעת אס.אם.אס שזו לשונה: "אמא אני אוהבת אותך. את מדהימה". בתגובה ענתה לי הפקאצה "את הכי מהממת...איטלקיה שלי". (היא משום מה החליטה שאני נראית כמו כוכבת קולנוע איטלקיה. לדעתי היא ראתה יותר מדי סרטי פורנו בחייה וזה שיבש לה את המוח).

בכל מקרה, זה מחמם את הלב. במיוחד לאור השנים שלא הסתדרנו ביננו ואולי קצת שנאתי אותה.

אולי זה בגלל שהתבגרתי. אולי זה בגלל שהיא נזכרה להיות אמא.

אני אביונה. עכשיו זה רישמי. ולא, אין הכוונה לאורגזמה.

היום יצאתי לי לקניות. לשם שינוי לא מדובר בזארה. גם לא בקסטרו ובטח ובטח שלא בטופשופ. היום קניתי לי פיצ'פקעס בחנות של "הכל בדולר" בדיזינגוף סנטר. כמו אחרונת ההולמסיות כמו ראשונת הקמצניות. אבל הרשו לי לבשר - איזה חנות מדהימה. כל דבר בעולם אפשר להשיג שם בארבעה שקלים. "כמה עולה המרצדס הזו?" דולר. "כמה הג'קוזי?" דולר. "מטוס פרטי?" דולר!!! זו היתה הקנייה הכי נטולת רגשות אשם שהיתה לי בחיי.

מודה ומתוודה, הייתי חפוית ראש בהתחלה, בדקתי טוב, טוב שאיש ממכריי אינו מסתכל. בכל זאת, יש לי מוניטין לשמור עליו. מפוקפק ככל שיהיה הוא עדיין מוניטין.

אז מה בסל קניות? סט עזרה שנייה שכולל מיני מספריים, חוטים, סיכות וכפתורים לתפירה. נרות "סופרמן" וסתם נרות יומולדת, כי אין בבית ותמיד צריך שיהיה. אה, וגם קניתי לי לחדר פיל קטן מחזיק קטורת עם קטורת בריח יסמין. אה ומצית כפול 2. (עכשיו לקרא במבטא מהשוק) כמה עלה הכל קומפלט עם שריטה חריף? אה? נחשו, נחשו, כמה עלה? כולה 25 שקל!!

החיים שלי יפים. בפרק הבא, נורמה יוצאת למגבית בקרב עוברי אורח מזדמנים בקינג ג'ורג' - "סליחה גברת, יש לך שקל לאוטובוס?".

הכל בארבעה שקלים. יש אלוהים. והוא חוגג מעל דיזינגוף סנטר

אז אני ומי שמכונה כאן "פריזמה" יצאנו לסושי בצהרים. התלוננתי בפניו על אלף ואחד דברים. והוא כרגיל בשוק מכל דבר שאני מספרת. לאחרונה מערכת היחסים ביננו נראית כך, הוא רוצה לשמוע רכילויות ממקום העבודה המשותף שלנו ובעיקר מהבוס, ואני רוצה להתלונן בפניו על מקום העבודה שלנו (וגם על הבוס).

אני אוכלת לאט את הדגיגונים המתים. הוא התלבט מה להזמין ובסוף הלך על משהו "דיאטטי" , (כי הוא הדגיש כמה וכמה פעמים שהוא בדיאטה חריפה) "שניצל בשמן עמוק". בזכות ההתלבטות שלו סיימנו לאכול בצורה מסונכרנת. לא שזה רלוונטי לסיפור אבל ניחא. אז מדוע אני מקשקשת כאן? כי פריזמה חושב שאני אישה מושלמת למעט זה שאני פטפטנית ועקשנית. אה, גם "מתלבשת חושפני מדי. כמו תל אביבית".

בעוד אני מלינה על תקרית לא נעימה עם אחד העובדים ויפתח אדון פריזמה את פיו ויאמר : "בואי נודה על האמת נורמה. גם את לא טיפוס קל".

דממה. איזה טעות גבר-גבר. אתה לא יודע שלא מעצבנים אישה בנידה??

"מה זאת אומרת 'לא טיפוס קל'?? ותחשוב טוב, טוב לפני שאתה עונה", אמרתי.

פריזמה מהסס. סליחה, הוא מכחיל ומאדים בו זמנית. "אה...את יודעת, את אישה דעתנית, לא אומרת ישר כן. תמיד מתווכחת על כל דבר".

"כי פעם אחת התווכחתי עם הבוס? נו, אז מה בעייתי בזה? חוץ מזה סליחה? אני טיפוס מאד נוח, נעים, מפונק, מתכרבל, מלא שמחת חיים וכייפי!!", התעקשתי בצורה משכנעת.

פריזמה ראה את מבטי ושתק. הוא קצת חייך אבל בפנים רעד מפחד. ומי, מי אמר שאני לא טיפוס קל?

W (וואטאבר)

זזתי. צ'או.....