לילות לבנים

היום העדתי בבית המשפט. לא משהו מעניין יותר מדי, אבל עדיין התרגשתי לעמוד על דוכן העדים. עורך הדין היה נבלה כמובן. השופטת היתה בסדר גמור. קצרת רוח. ואני הרגשתי כמו בסרטים. הז'רגון שלהם הרג אותי. מסתבר שרק כדי לדעת לדבר "עורכת דינית מתקדמת" צריך ללמוד שנה...למשל: "אני לא מסכימה עם חברי במה שהוא אמר" (כשהכוונה לעורך הדין שנגדה). או "גבירתי, בוא נגבש הסכם עם חברי בהתאם לקלונסאות" או פלוקסאות או משהו כזה. (עריכה: עו"ד תיקן אותי ואמר שמדובר ב"פלוגתאות", כלומר דברים שבמחלוקת. שיהיו בריאים...)

הקטע הכי הזוי, היה כשחברתי מירב (והפעם באמת, לא ז'רגון, היא חברה) הגיעה לאולם. השופטת היתה בהפסקה ואנחנו פטפטנו. לא התראינו כמה שנים ויש לה תינוקת והרבה פערים להשלים בלדסקס בשוטף.

"את יודעת שמוסא הפסיק לעשן...", היא אמרה. אני הופתעתי. הבן אדם היה קטר מהלך על שתיים. טוב, לא ממש על שתיים, הוא נכה מגיל 18, אבל עם קביים מדדה על שתיים.

"הוא הפסיק לעשן? באמת", שאלתי. "טוב, לאחרונה הוא קצת חזר לזה", היא ענתה. "את מתכוונת לסמים?", תהיתי. מירב ענתה ש-כן. ופתאום הסתכלתי סביבי וגם היא והתפקענו מצחוק. הנה אנחנו בבית משפט, היכל הצדק, בתוך האולם מדברות על סמים. יתרה מכך, עורכי הדין שלנו באולם ושל הצד השני מצוטטים וגם יש אולי הקלטות ולכו תדעו.... מי שוב יצאה בלונדינית?

ערב קודם, ביקרתי אצל עורכת הדין שמייצגת את הנתבעים במשרדה שבתל אביב. בעוד אני מחכה לה בלובי, התבוננתי באחד הציורים הכי מדהימים שראיתי, של צייר בשם דייוויד פינו. הציור (שמן על בד) שייך לז'אנר של ההיפר-ריאליזם, כלומר הציור נראה כמעט כמו תמונה מצולמת לפרטי פרטים. ישנו שם גבר, צעיר, אמן, שיושב עם הגב אלינו בדירה תל אביבית טיפוסית. לידו הכל מבולגן, חוטי חשמל מבצבצים, ארגזי קרטון. רואים שחיים שם, שיש שם התרחשות יומיומית של אומנות ויצירתיות. מי שמיישיר מבט אלינו לצופים, זה דווקא הכלב שלו.

זו תמונה מושלמת בעיני, מעבר לציור המדויק שגורם לי להתקנא ביכולות הטכניות של דייוויד פינו, גם בגלל הגבר שיושב שם במרכז התמונה. הוא מאד גברי מצד אחד, יושב רק במכנס קצר, יחף וגבו חשוף, שרירי מעט וחלק. מצד שני הוא מצייר או מפסל, הוא אמן והוא ממש עסוק ביצירה. הוא מצטייר בתמונה כרגיש, גם בגלל שבקיר מעליו ישנן תמונות מטיולים בעולם, תמונות של אנשים שמחים, זוג מחייך, פסלים ואולי גם תצלום שלו, אם כי לעולם לא נדע שכן הוא בגבו אלינו.

התמונה מאד גדולה במציאות. ואני נעמדתי מולה וצילמתי. כי יש דברים ששוה להנציח מרוב שהם יפים. לרוב מדובר ברגעים.

לפעמים בממתקים לעיניים. זה ממתק.

Portrait of a craftman .a workshop

הוא חלם חלום עליו ועל חבריו (אותן חיות שמתאגרפות איתו ושוברות לו את האף מדי פעם). הם והוא היו על ספינה, משיטים אותה יחד ולבושים בבגדי מלחים. הספינה טרופה, או סתם נראית עתיקה וככל הנראה רדופה.

אמרתי לו שזה החלום הכי גיי ששמעתי מזה זמן רב. זה הזכיר לי אישית פרסומת לבושם חדש של ז'אן פול גוטייה או משהו בסיגנון. אבל זה גם ממש סקסי...הייתי רוצה להצטרף אליהם לספינה ולהיות נערת הקאבינה שלו. יש כזה שיר "המלח שלי, הוא המלאך שלי...הוא המלח שלי".

Objection

היום הוא שאל אם אנחנו "חברים". "אתה מציע לי חברות?" שאלתי. זה היה כל כך חמוד.

למעשה עד היום, ואולי עדיין, ההגדרה היא "יוצאים". בדרך כלל ששואלים בן אדם כזו שאלה, חברים וזה, מצפים לשמוע 'כן'. הרי זה סוג של שאלה רטורית, לא? (והרגע עניתי לעצמי בשאלה רטורית נוספת).

אני לא בעד הגדרות, אבל עניתי ש"אהההה...... נראה לי שכן". ואז הוא לקח צעד אחורה. או שלא. פישלתי? או שלא? ולא הבנתי אם כן או לא ולעזאזל - למה התחלנו עם ההגדרות המבלבלות האלה בכלל?

אני רק יודעת דבר אחד - כיף לי. ממש אבל. אה, ועוד דבר - מעולם ביסים בטוסיק לא הרגישו כל כך נעים.

כבוד השופט/ת מה גזר הדין?

ביסים בטוסיק. אני שמח שזה מאחוריך, מעכשיו רק אני מאחורייך...