לילות לבנים

סעעמממק. זה מה שיש לי להגיד.

אז את יוצאת קבוע עם מישהו כבר תקופה. חיה את חייך העצמאיים. הוא חי את חייו. אתם נפגשים באמצע, איפה שנוח לשניכם.

בערב מכינה שקשוקה לקיבה הרעבה שלך, שלאחרונה אינה יודעת שובע. שמחה ומחויכת מקשיבה לרטינות של השותפה שלך וקופצת לפאב שכונתי עם בן דוד שלך. וכמה פאבים יש בתל אביב? מיליון ואחד בערך?

ואז, 'בתיה איזה טלפתיה', הממתק מגיע לפאב שאני נמצאת בו ביחד עם החבר הצייד שלו, רודף השמלות. כן, אותו צייד שפעם עשה לך ספנקינג על הטוסיק כבדרך אגב, בנון שלנטיות מול הפרצוף ההמום של הממתק. ואותו צייד שאתמול צבט לך בלחי ואמר שאת "חמודה", כי הערת לו בציניות מהולה בצחוק (ולגלוג) על זה שהוא מתחיל עם בחורות למרות שמשוויץ בכך שהוא "יוצא" עם מישהי. אבל מי מתייחס לקרצייה הזה.

ודקה לפני כן, עוד כשישבתם, את והבן דוד על שולחן צר וחיכיתם שתתפנה ספה, התחיל איתך מישהו. וממש השתדל. אבל, את עם המוסר שלך, נפנפת אותו כאילו אין מחר. ובתוך הקרביים, איפה שהשקשוקה עכשיו נחה, את יודעת שהסיבה שגירשת אותו היא לא רק עניין של מוסר. כשטוב לך, ואת מאושרת, והאיש שלך כל כך מקסים, מסנוורת את לא רואה אף אחד ממטר. גם כשרואים אותך מקילומטר כל הזמן.

ובזמן שאני והממתק היינו עסוקים בקילוף הדדי של עטיפות מסוכרות מעצמינו על הספה, עברו לי מחשבות רעות בראש...למזלי כבר היה אלכוהול בשטח. קיר רויאל. בחיי שזה עוד לא קרה לי, לשתות אלכוהול, כי את עצבנית על מישהו או משהו, כדי לשכוח דברים ולהעיף מחשבות מהראש, אבל הבעיה יושבת צמוד אליך. והיא בכלל לא היתה בעיה עד לפני שתי דקות.

"קיוויתי שלא אראה אותך כאן", התוודיתי בפניו. וידעתי למה קיוויתי.

שכן, עוד בפקחותי תהיתי - הצייד התחיל עם שתי בחורות, אבל שוחח עם אחת מהן בזמן שהשנייה השתעממה. ומי בדיוק היה אמור לשעשע את השנייה, בהיעדרי? ולמה הצייד יוצא עם מישהי בכלל אם הוא בשלב הזיונים הרנדומליים? והי, אם הצייד יוצא עם מישהי ומכריז על כך בגאווה, מה הוא מתחיל עם שתי כוניפות בפאב? והאם גם הממתק נוהג כך? 

אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה - פתגם סיני עתיק 

עוד שלוק קר לגרון. ומה פתאום אני וממתק נפגשים ב"הפתעה" בפאב? במיוחד לאור העובדה שהמקום מרוחק מטר מהדירות של שנינו בתל אביב, שגם הן קרובות. "התכוונתי להתקשר אלייך", הוא אמר. "שמענו עליך...אתה שקרן", עניתי בחיבה וסטרתי לו. לא חזק. אבל ליבי נחמץ כמו בורשט.

המגננה הכי טובה היא מתקפה. הוא תקף מצידו ואמר שחשש לראות אותי עם אחד האקסים בפאב ושמח לגלות שהדייט הלוהט הוא בכלל בן דודי. והוסיף שמדריך קרב המגע שלו, אחד שפגשתי פעם בעבודה והיה מאד נחמד אליי, למעשה, בירר אם אני יוצאת עם מישהו וכאלה, כי הוא רצה להתחיל איתי. אני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה למעט זה שהוא דרדס.

ועדיין - למה הרגשתי שהרסתי לממתק והצייד 'בויז נייט', ערב פיקאפי, של שני גברים חרמנים במקום להרגיש שכיף להיפגש בחנות ממתקים?

וזין. למה אני צריכה להקדיש לזה מחשבה בכלל. שילכו כל הציידים החופשיים לעזאזל. כמו הבנאים החופשיים, שיקימו ארגון קיקיוני משלהם.

בחורה מבוקשת, יפה, חכמה, כוסית. אין לי מבט של "למה?" טיפש בעיניים. אני שובבה, סקסית, משתוללת, מצחיקה, אוהבת סקס, מפנקת והי, אני לא צריכה ליחצ"ן את עצמי בכלל. אה, כותבת בלי שגיעות קתיב כבר אמרנו?

אז עשיתי את הדבר היחיד שאני יודעת במצבים כאלה - צחקתי עליו בפרצוף, הרבצתי לו מכות (בעיקר סטירות), שתיתי לשוכרה (היו לי גלי חום מטורפים בלילה) ו..עשינו אהבה. מטורפת. והיה לי טוב.

בחורה טיפוסית. או שלא...

אני כל כך שמחה שאני אחרת. אני מאושרת מכך שההיגיון שוהה במוחי.

אני מלאת גאווה על כך שהינני אישה מבינה ולא נקבה פוסטמה חסרת ביטחון עצמי.

אתמול היתה לי שיחה עם חברה. היא בת 29 ויוצאת עם "הילד" - בחור צעיר בן 23 שעובד איתה. תכל'ס, יש משהו סקסי בלצאת עם מישהו שקטן ממך וללמד אותו הכל. אז זה מה שהיא עושה. אתמול הם קבעו להיפגש. אך אבוי, הילד החמוד מתנדב לחלק מזון לעניים בשעות הלילה. יש לו לב טוב לבחור. הם קבעו להיפגש לכשיסיים, אבל "לא מאוחר מדי", כי מה לעשות, יש עבודה. הזמן חלף לו, אני יצאתי מהמקלחת, והנה עברה לה שעה. החלוקה, מסתבר, אורכת חצי שעה בלבד והבחור לא מגיע וגם לא מתקשר. היא מתקשרת אליו ומגלה שהוא חזר הביתה אחרי החלוקה והוא אוכל כרגע פיצה. היא החליטה לשחק את תפקיד הקאפו. כלומר, לעשות למסכן סצינה מטורפת.

אחר כך היא דיברה איתי על מה שאיננה מסוגלת לומר לו -

"אבל הוא אמר לי שניפגש אחר כך!!" רטנה בפניי. וגם "אבל אמרתי לו שזה יהיה מוקדם כי אני צריכה לעבוד מוקדם מחר", חפרה. היא הוסיפה שבטלפון לא אמרה לו למה היא עצבנית, אלא פשוט צעקה ואמרה לו "אני לא יודעת אם זה יימשך בינינו....אולי זה זמני", וכל השטויות שנשים אומרות כשהן בעצבים.

הסברתי לה שגברים, ויסלחו לי אחיי האהובים שכאן, הם כמו כלבים. אם יש משהו שמציק, צריך לדבר, להגיד, לחנך. כלב שהוא מחרבן על הריצפה, כדי ללמד אותו שזה 'אסור', לוקחים אותו, מצמידים אותו לחרא קרוב, קרוב ורק אז צועקים עליו כדי שיבין. הבהרתי לה שאם צועקים על הכלב סתם, בלי שהוא יבין, הוא לעולם לא ידע מה הסיבה ולא יתחנך.

"חוץ מזה, שאני מצדדת בו. הוא היה רעב, הוא הגיע מהצפון, אז הוא אכל פיצה. מה כבר קרה?", אמרתי לה. היא נדהמה. שברתי את אחד הקודים החברתיים הבסיסיים בין נשים - תמכתי בצד שכנגד. ולא בה. היא לא ידעה מאיפה לאכול את העלבון. ניסתה להתנגד. בסופו של דבר שכנעתי אותי שהיא היסטרית בלחץ, הבחור מסכן לא הבין מה נפל עליו, והיא אפילו התקשרה לכדי "לדבר".

נשים.

היום העדתי בבית המשפט. לא משהו מעניין יותר מדי, אבל עדיין התרגשתי לעמוד על דוכן העדים. עורך הדין היה נבלה כמובן. השופטת היתה בסדר גמור. קצרת רוח. ואני הרגשתי כמו בסרטים. הז'רגון שלהם הרג אותי. מסתבר שרק כדי לדעת לדבר "עורכת דינית מתקדמת" צריך ללמוד שנה...למשל: "אני לא מסכימה עם חברי במה שהוא אמר" (כשהכוונה לעורך הדין שנגדה). או "גבירתי, בוא נגבש הסכם עם חברי בהתאם לקלונסאות" או פלוקסאות או משהו כזה. (עריכה: עו"ד תיקן אותי ואמר שמדובר ב"פלוגתאות", כלומר דברים שבמחלוקת. שיהיו בריאים...)

הקטע הכי הזוי, היה כשחברתי מירב (והפעם באמת, לא ז'רגון, היא חברה) הגיעה לאולם. השופטת היתה בהפסקה ואנחנו פטפטנו. לא התראינו כמה שנים ויש לה תינוקת והרבה פערים להשלים בלדסקס בשוטף.

"את יודעת שמוסא הפסיק לעשן...", היא אמרה. אני הופתעתי. הבן אדם היה קטר מהלך על שתיים. טוב, לא ממש על שתיים, הוא נכה מגיל 18, אבל עם קביים מדדה על שתיים.

"הוא הפסיק לעשן? באמת", שאלתי. "טוב, לאחרונה הוא קצת חזר לזה", היא ענתה. "את מתכוונת לסמים?", תהיתי. מירב ענתה ש-כן. ופתאום הסתכלתי סביבי וגם היא והתפקענו מצחוק. הנה אנחנו בבית משפט, היכל הצדק, בתוך האולם מדברות על סמים. יתרה מכך, עורכי הדין שלנו באולם ושל הצד השני מצוטטים וגם יש אולי הקלטות ולכו תדעו.... מי שוב יצאה בלונדינית?

ערב קודם, ביקרתי אצל עורכת הדין שמייצגת את הנתבעים במשרדה שבתל אביב. בעוד אני מחכה לה בלובי, התבוננתי באחד הציורים הכי מדהימים שראיתי, של צייר בשם דייוויד פינו. הציור (שמן על בד) שייך לז'אנר של ההיפר-ריאליזם, כלומר הציור נראה כמעט כמו תמונה מצולמת לפרטי פרטים. ישנו שם גבר, צעיר, אמן, שיושב עם הגב אלינו בדירה תל אביבית טיפוסית. לידו הכל מבולגן, חוטי חשמל מבצבצים, ארגזי קרטון. רואים שחיים שם, שיש שם התרחשות יומיומית של אומנות ויצירתיות. מי שמיישיר מבט אלינו לצופים, זה דווקא הכלב שלו.

זו תמונה מושלמת בעיני, מעבר לציור המדויק שגורם לי להתקנא ביכולות הטכניות של דייוויד פינו, גם בגלל הגבר שיושב שם במרכז התמונה. הוא מאד גברי מצד אחד, יושב רק במכנס קצר, יחף וגבו חשוף, שרירי מעט וחלק. מצד שני הוא מצייר או מפסל, הוא אמן והוא ממש עסוק ביצירה. הוא מצטייר בתמונה כרגיש, גם בגלל שבקיר מעליו ישנן תמונות מטיולים בעולם, תמונות של אנשים שמחים, זוג מחייך, פסלים ואולי גם תצלום שלו, אם כי לעולם לא נדע שכן הוא בגבו אלינו.

התמונה מאד גדולה במציאות. ואני נעמדתי מולה וצילמתי. כי יש דברים ששוה להנציח מרוב שהם יפים. לרוב מדובר ברגעים.

לפעמים בממתקים לעיניים. זה ממתק.

Portrait of a craftman .a workshop

הוא חלם חלום עליו ועל חבריו (אותן חיות שמתאגרפות איתו ושוברות לו את האף מדי פעם). הם והוא היו על ספינה, משיטים אותה יחד ולבושים בבגדי מלחים. הספינה טרופה, או סתם נראית עתיקה וככל הנראה רדופה.

אמרתי לו שזה החלום הכי גיי ששמעתי מזה זמן רב. זה הזכיר לי אישית פרסומת לבושם חדש של ז'אן פול גוטייה או משהו בסיגנון. אבל זה גם ממש סקסי...הייתי רוצה להצטרף אליהם לספינה ולהיות נערת הקאבינה שלו. יש כזה שיר "המלח שלי, הוא המלאך שלי...הוא המלח שלי".

Objection

היום הוא שאל אם אנחנו "חברים". "אתה מציע לי חברות?" שאלתי. זה היה כל כך חמוד.

למעשה עד היום, ואולי עדיין, ההגדרה היא "יוצאים". בדרך כלל ששואלים בן אדם כזו שאלה, חברים וזה, מצפים לשמוע 'כן'. הרי זה סוג של שאלה רטורית, לא? (והרגע עניתי לעצמי בשאלה רטורית נוספת).

אני לא בעד הגדרות, אבל עניתי ש"אהההה...... נראה לי שכן". ואז הוא לקח צעד אחורה. או שלא. פישלתי? או שלא? ולא הבנתי אם כן או לא ולעזאזל - למה התחלנו עם ההגדרות המבלבלות האלה בכלל?

אני רק יודעת דבר אחד - כיף לי. ממש אבל. אה, ועוד דבר - מעולם ביסים בטוסיק לא הרגישו כל כך נעים.

כבוד השופט/ת מה גזר הדין?

ביסים בטוסיק. אני שמח שזה מאחוריך, מעכשיו רק אני מאחורייך...