לילות לבנים

קראתי פוסט של חייל שגרם לי להיזכר באירוע משעשע מהצבא.

אני נורמה, חיילת ג'ובניקית מהשורה, מבלה את ימי כמו גם לילותי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. הבניין שלנו מצחין, מרקיב, מט ליפול ובקרוב מעבירים את היחידה משם. אבל כולנו מבסוטים כי מרוב חוסר עבודה, יש לנו זמן פנוי כל צהרים. אז בהתחלה אני ושותפי לעבודה ביחידה, אילן, היינו מסתובבים כמו עכברי הקניון בתחנה המרכזית החדשה. אוכלים תירס חם מדוכן תועה בצהריים ולפעמים קונים כיכר לחם עם לבן, עולים לגג של הבניין שלנו ומשקיפים על תל אביב מגבוה גבוה. חשנו את עצמנו פועלי בניין והיתה לנו שימחה בלב שיכלה למלא בניין.

יום אחד זה הכה בנו. הפסקת צהרים היא זמן מצוין להשלמת שעות שינה או במילים אחרות - סיאסטה! אילן נזכר שביחידה הסמוכה בבניין לידינו, יש חדר ריק. שאלנו את רשותם של החיילים שם אם זה בסדר כשהמפקד שלהם איננו לשרוץ בחלל הריק והם הסכימו. וכך, פרסנו עיתונים על הריצפה וכמו שני הומלסים, הלכנו לנמנם בצהרים. אחרי יומיים הבנתי שיש בעיה קלה - אור השמש. מה עושים? מביאים כיסוי עיניים יוקרתי ממחלקת עסקים של חברת תעופה מוכרת. ובאמת, מדי יום, כמו פריס הילטון שמתי כיסוי עיניים שהחשיך לי את צהרי היום ודמיינתי שבמקום מוסף כלכלה יש מתחתיי מיטת אמפריון קפיצית ומלטפת.

יום אחד - הפתעה. אחד המפקדים ביחידה שלי, אזרח עובד צה"ל שנודע בכינוי 'גמדוני הרשע' (גם היתה לו גיבנת קלה) נכנס לחדר, לאחר שחיפש אותנו שעה. מיד כשנכנס זינקנו, אילן ואני. לא ראיתי בהתחלה כלום, להזכירכם חבשתי כיסוי עיניים יוקרתי. הוא הביט בי וצחק. זה כל כך שיעשע אותו שהוא לא השתנקר לבוס שלי, שהיה אדם רע ואכזר ויכל להעיף אותי מהיחידה על זה.

מאז, הכי קל לי להירדם כשיש שמש במרכז השמיים. רצוי על חוף ים אבל לא חובה, גם מיטה ממוזגת זה טוב.

ולחיילים מבינכם - אל תפחדו לישון צהרים. ובכלל לעשות מה בראש שלכם.

בברכת אלוהא,

ויום אהבה שמח

נורמה

היום קיבלתי לעיוני מכתב אהבה. ידיד שלי ביקש להתייעץ, כיצד לגרום לבחורה רציונלית שככל הנראה אינה מונעת מרגש בשלב זה של חייה, להבין שהוא אוהב אותה. ורוצה אותה. מאד.

הוא ביקש ממני לקרוא ולשנות, להוסיף דברים כאוות נפשי. להוריד את מה שמיותר. הוא אפילו הלך לקנות ניירות מיוחדים בסטימצקי עם לבבות, איזה מותק!

המכתב שלו רווי הסברים ופילוסופיות שמיותרים בעיני. קראתי ברפרוף וכתבתי לו שימחק את הכל ויכתוב מחדש. "אי אפשר לשכנע מישהו לאהוב אותך", כתבתי לו.

וכך עשה ושלח לי גירסא מקוצרת. שגם היא ארוכה ומייגעת (רואים שהוא סטודנט למשפטים).

היו גם כמה רגעים יפים במכתב שלו. אחד מהם שנגעו לליבי, כלל אינו פרי יצירתו שלו. המשפט הכי יפה שייך לסופר-משורר-הוגה דעות גתה, שביקש להתייחס לשאלה 'מהי אהבה': 

"מה נוראה היא אותה ריקנות שבתוכי. מה אפל הוא הריק שבתוכי. וכל שנדרש כדי למלאו הינו חיבוק, חיבוק אחד ויחיד, של אהובתי, והריק מלא הוא, והריקנות מלאה".

כך בדיוק אני מרגישה כל לילה עם החיבוק. ואני יודעת שגם הוא.

ברגע שקראתי את המשפט הזה הבנתי שהמכתב שלו באמת מיותר. מעבר לזה שאני מאמינה בדיבור ישיר, במגע, במבע, בקול ולא במכתב כמגשש לבחינת רגשות, הרי שלפעמים משפט אחד בבליל של מילים מהדהד בעוצמות אחרות וברגש ברמה שאלף פילפולים והתנסחויות, לא יצליחו.

גם לי כתבו מכתבים ושירים. את אלה שנגעו אליי וריגשו אותי היה מכנה משותף אחד - הם היו אותנטיים. לא היה בהם זיוף. הם לא נכתבו לשם המכתב ובכדי להגיד "שלחתי לך מכתב אהבה" או "חיברתי לך שיר". רגש אמיתי הוא כזה שבא מהקרביים. השתוקקות. תתפלאו, הוא גם יכול להגיע גם כהודעת טקסט בת שורה אחת לפלאפון. 

ויקטור הוגו כתב פעם "האהבה היא ים שבו האישה היא החוף."  ככה מרגיש אדם שאוהב. היום עובר, לפעמים ימים, ובטוב או ברע, במיוחד זה מורגש ברע, מניחים עליך את הראש, מלטפים אותך והכל נרגע.

הנה הצצה נוספת למכתבו:

"לאחרונה הגעתי למסקנה שרוב האנשים רק עוברים ליד החיים. לא ממש נוגעים בהם. כולם מסתפקים בבינוני, במה שיש. אני לא מסתפק, אלא בטוב ביותר. אני לא מסתפק, אלא בך. אני רוצה לתת לך יד, אני רוצה לחבק אותך, אני רוצה לעמוד לצידך, אני רוצה שתעמדי לצידי. אני רוצה לדבר איתך, להקשיב לך, להתייעץ איתך, לספר לך, ללטף אותך, לבלות איתך, לטייל איתך, לראות איתך הצגה וסרט, לצחוק איתך, לבכות איתך. אני רוצה להכיר אותך, ללמוד אותך, לשמוע את סיפור חייך, את פחדייך ושאיפותייך. אני רוצה להיות איתך".

הסוף של מכתבו נחתם כך:

או קיי. עד כמה הארד קור וביזאריים יכולים עוד חיי להיות?

לכולנו יש או היו מתישהו סבא וסבתא. ואם לא פגשנו בהם, ראינו אותם אצל אחרים. כשחושבים על סבא וסבתא במצב בריאותי סביר, כולנו חושבים על יצורים חביבים, קצת איטיים בשל גילם, דואגים לנכדים, מבשלים, מפנקים ותמיד מביאים את הכסף "ללכת לקנות בזוקה" ברגע הנכון. סבים וסבתות, כששני בני הזוג בחיים, חיים לרוב בסימביוזה מאהבה, מכורח ההרגל או בהשפעת הכדורים.

אני למזלי זכיתי לפגוש בכל הסבים והסבתות שלי. פריבילגיה ששמורה לנכדים הבוגרים, או במקרה שלי הנכדה הבוגרת משני הצדדים (היה לי בן דוד גדול יותר ואהוב שנפטר בהיותו בכיתה א' מסרטן).

אז סבתא שלי היתה עכשיו ברומניה. היא טיפוס מאד פעלתני (טפו, טפו, טפו) שנהנה לשיר במקהלה, לטייל בטיולים של בית הלוחם, לעשות כושר ולטוס לארץ מולדתה עם בנותיה. היא וסבא כבר שנים לא מסתדרים. הם ישנים בחדרים נפרדים קרוב ל20 שנה. ורבים. ושוב רבים. ורבים עוד קצת, כי אחרת משעמם. שניהם טיפוסים קשים, דעתנים, עקשנים וחכמים. אתמול סבתא חזרה ארצה לאחר מסע פינוקים וטיפולים ברומניה. סבא נשאר עם המטפלת הפיליפינית שלו, שמועסקת אצלם שלושה חודשים לערך מאז מאז שקיבל שבץ. לדעתי יש לו קראש עליה, וזה לא מפתיע, הוא תמיד היה שובב. לראייה, חוברות הפורנו שאצלו בחדר ובעבר ערוץ אר.טי.אל בלילה.

בקיצור, היום אבא שלי מתקשר אליי לעדכן בחדשות מסעירות בקנה מידה משפחתי.

אבא:   "מה שלומך יפה שלי?"

נורמה: "בסדר אבא. אני בבית שמש בענייני עבודה. מה קורה?".

אבא:   "הכל בסדר. תיזהרי לא לחצות גדרות".

נורמה: "איזה גדרות?"

אבא:   "יש בבית שמש את מאגר הטילים הגרעיניים הגדול ביותר במדינה. אל תחצי גדרות לא מסומנים, טוב?".

נורמה: "אל דאגה אבא. אני לא מתקרבת לשום גדר. ומאיפה בכלל אתה יודע על הטילים? לא חשוב. מה קורה איתך אבאלה?"

אבא:   "רציתי להכין אותך למשהו. יש בלאגן בין סבא לסבתא".

נורמה: "או או. מה קרה?"

אבא:   "סבא ניצל את זה שסבתא בחו"ל, הפריד את כל החשבונות שלהם וסגר לה את כל הגישה לכרטיסי האשראי שלו".

נורמה בהלם. שתיקה.

נורמה: "מממהההה????"

אבא:   "כן. הוא כנראה תפס ביטחון עם הפיליפינית שלו, דאגה לו, בישלה לו, ואז הוא חשב רגע, למה אני צריך את סבתא בעצם".

נורמה: "מההההה???? זה נורא".

אבא:   "בתגובה למעשיו סבתא פיטרה את הפיליפינית. כדי שיישאר לבד. עכשיו היא מאיימת שאם לא יחזיר הכל, היא תיקח אותה לבית משפט שתתלונן נגדו שהתעלל בה".

נורמה: "אני בהלם. תסלח לי אם אני לא רוצה לשמוע על זה יותר, נכון?"

ניתוק. אישונים מורחבים. פה פעור. מחשבות על ארוחת יום שישי בלב התופת.

ובכן. רציתי לפנות ללב שלכם. אם יש סבא וסבתא חלופיים שרוצים לאמץ אותי, תמורת תשלום סימלי או איפלו ביקורי בית, כי למשל הנכדים הביולוגים עסוקים מדי בשבילם, אני אשמח. אני אפילו אקריא להם אם הם מתקשים בקריאה ואפנק אותם בכוס תה. אפשר גם לעשות החלפת סבים כמו בהחלפת דירות במאגר 'הומלס' תקחו את שלי ואני אקח את שלכם. כי נמאס לי מטלנובלה משפחתית.

אני רוצה שקט. לבוא ביום שישי, לצחוק עם הבני דודים, לאכול פלפל ממולא, עוף ואורז ולהיות מבסוטה.

ובפרק הבא של "טלנורמהבלה - סאגות, תככים ובלאגן" - האם הסבתא תתנקש בסבא? מי החליף בין כדורי לחץ הדם של הסבתא למשלשלים? מי עיבר את המנקה הפיליפינית??? האם ישו יוולד מחדש? ומדוע הטעם של מרק העוף בימי שישי נעשה חמוץ מדי?

המשך יבוא.